התעוררות – פרק 11

הקשת המונחת על כתפי מעיקה ומאיטה את צעדי הקלילים והמהירים, הופכת אותם למגושמים.
ידי השנייה – המחזיקה באשפת החיצים – מתכסה זיעה קרה אף שקור השחר חומק בחלקלקות בין אצבעותיי.
אני נאנחת, שומעת כיצד העלים היבשים והענפים העקורים מתפצחים תחת נעלי. רוח קרה זורמת בין גזעי העצים, שורקת באוזניי ומסיטה את שערי הפזור על פני.
אני מעיפה עוד מבט מהוסס אחורנית, לא בטוחה שהוא עוקב אחרי. אך כשאני רואה אותו שם, רחוק וקריר – כמו בכל הפעמים שבדקתי – אני מהנהנת לעצמי פעם אחת וממשיכה להוביל.
בכל פעם שאני מבטיחה לעצמי שלא אביט יותר אחורה, אליו, אני לא מסוגלת. הוא כל כך שקט שהוא יכול לעזוב אותי כאן מבלי שבכלל אשים לב לכך.
"את מרעישה יותר מדי," הוא מפזם בזעם אל תוך אוזניי ואני קופצת מבהלה כשאני רואה שהוא קרוב אלי ובכלל לא שמעתי שהוא התקרב. הבל פיו מלטף קלות בדגדוגים את אוזניי ואני נועצת את מרפקי בצלעותיו, מרחיקה אותו ממני וממשיכה ללכת.
"אתה לא מתרכז במשימה," אני מעירה לו בלחש, משתדלת להיות בשקט. כעת הוא צועד על ידי. ידיו שלובות מאחורי עורפו ועל פניו ארשת פנים רגועה.
לפתע רגלי נתקעת במשהו קשה ואני מרגישה כיצד כל כובד משקלי נזרק, אך לוק מספיק להחזיק אותי. לשבריר שנייה אני מביטה אל תוך עיניו הזהובות לפני שאני מעיפה אותו ממנו והוא נרתע ממני וממשיך ללכת בפנים שלוות.
"את זאת שלא מתרכזת, מתעוררת," לוק אומר, צעדיו לא נשמעים על שכבת העלים היבשה כמו שצעדי נשמעים, ואני מקנאה בו על כך.
"איפה הקשת שלך?" אני שואלת ומכווצת את עיניי. זאת המשימה הראשונה שלנו בתור צוות, אותה מבצעים ביער. הבטחתי לעצמי שאני אתן הכול מעצמי, כדי להראות לרוזלין שיש לי יכולות ואולי גם ללוק.
אנחנו צריכים לצוד חיה כלשהי, רוזלין לא בדיוק פירטה, רק נתנה לכל אחד מאתנו קשת וחיצים והורתה לנו – הצוות הראשון במשימה – לצאת בשחר הבוקר. לוק כבר הבהיר לי שהוא רוצה חיה גדולה שתגרום לרוזלין להעלות חיוך מסופק, לא התנגדתי.
"אני לא צריך את זה," אומר לוק עם חיוך קטן ומשועשע. "בשנייה אנחנו מסיימים את המשימה הזאת."
אני מגחכת גיחוך נטול הומור. "איך? אפילו את החיצים שלך אתה זרקת, ואתה בטח שלא הולך לקחת משלי."
"תני קצת כבוד לטובים ממך, הל," הוא אומר עם שמץ של חיוך. עיניו הזהובות מבליחות לרגע בניצוץ של עליצות. כשאנחנו מגיעים לגזע עץ עבה, לוק מתיישב ונשען על גזעו, מניח את כפות ידיו השלובות מאחורי עורפו ועוצם את עיניו.
"מה אתה עושה?" אני שואלת, עדיין המומה. הרי הוא זה שאמר שהוא רוצה חיה גדולה.
"מה נראה לך שאני עושה?" הוא שואל בכיווץ גבות ופורש את ידיו לצדדים. "אני נח."
האגביות בקולו גורמת לכעס לבעבע בי, לדחוק בי.
"אני לא עושה את זה לבד."
"לא," הוא אומר, "אני עושה את זה לבד."
"איך בדיוק?"
הוא מרחרח לרגע את האוויר. "ככה."
צרחתי מפלחת את הדממה וגורמת לאלפי ציפורים לעוף בצרחות נוראיות אל תוך חושך היער. לוק זינק מעלי, כעת הוא עומד בתור זאב יפיפייה בעל פרווה שחורה מבריקה, אין כל זכר לגופו האנושי של לוק.
הוא מעיף בי מבט. אני מהדקת את ידי לאגרופים, לא נותנת לו לראות כיצד הן רועדות.
חרחור נפלט מבין שיניו והוא מזנק אל תוך העצים, נעלם.
"לוק!" אני צועקת אחריו, יודעת שכבר אין תקווה והוא לא שומע.
אני כבר לא יודעת כמה זמן אני שוכבת ככה, על הגב עם עיניים עצומות, בעוד הציפורים שרות מסביבי ואני כאילו צוללת לתוך קולם הייחודי, אך כשאני שומעת קולות של ענפים נשברים תחת משקלה של דמות מסתורית אני קופצת ממקומי.
לבי הולם בחוזקה.
אלפי ציפורים אפורות קורעות את השמיים בזינוק מהיר מהעצים – שם ישבו להן בדממה.
קולות שבירת הענפים נשמעים קרוב יותר ממקודם. אני קמה על רגלי כשאני שומעת קול נהמה אכזרי ואני מתחילה לרוץ. לא מסתכלת לשום צד, רק להתרחק מהנהמה.
לפתע רגלי מתעקמת ומחליקה מעלים מרוחים בבוץ דביק. צרחה נפלטת מפי כשאני מתגלגלת במדרון מכוסה עלים יבשים ואבנים חדות המפלחות כל צד בגופי. כל העולם סובב סביבי וידיי מחפשות נואשות אחר משהו לאחוז בו.
בין רגע אני מוצאת את עצמי חבוקה בין זרועותיו של לוק שנראה עצבני למדי.
"את לא יכולה שנייה בלי להסתבך?" הוא שואל בזעף. "הרסת את המשימה!"
"אני חושבת שעיקמתי את הרגל," אני לוחשת בגרון חנוק, מנסה לבלוע את הכאב שמזעזע כל איבר בגופי. פניו של לוק נותרות זעופות, אך מתרככות במעט.
"נסי לעמוד," הוא ממלמל בזעם ובשיניים חשוקות, כאילו משתדל לא לכעוס.
אני נעמדת על רגלי הבריאה, מחזיקה בידי את זרועו השרירית של לוק והוא בתגובה חושק את לסתו שמתהדקת בנקישה חדה.
כאשר אני מניחה את רגלי על האדמה הקשה אלפי זרמי רטט לא נעימים עוברים מרגלי אל כל שאר גופי וזה גורם לי להתכווץ ולהרים את רגלי כתגובה.
"הכול באשמתך," אני אומרת ומניחה את אצבעי המאשימה על לוח חזהו הקשה.
"אני?" הוא שואל בזעף. "את זאת שחייבת להסתבך כל הזמן!"
"כן, אבל אם לא היית הולך, חיה לא הייתה נוהמת עלי!"
"רגע, הל. חיה?"
"כן!" אני צועקת. "רואה שאתה אשם?"
הוא מרחרח את האוויר ואני מכווצת את עיניי.
ארשת פנים של שאט-נפש מתנוססת על פניו כשהוא מפסיק לרחרח את האוויר. "נמרים."
"מה? על מה אתה מדבר?" אני אומרת בבלבול.
"פשוט תשבי כאן, " הוא אומר ומצביע על האדמה. "אני כבר אדאג שנצליח במשימה."
"אבל אנחנו ביחד בזה, זאב!" אני מוחה ועושה צעד לעברו, אך זרם חזק מהרגל הפצועה מרעיד את כל חלקי גופי וגורם לי להתכווץ.
"כן בטח," לוק אומר ביובש, מביט על רגלי הפצועה בסלידה ואז משנה צורה ונעלם בין העצים.