התעוררות – פרק 10

אני בולעת את רוקי בקול שמתמזג בקול אנחותיהם העצבניות של הזומבים הרעבים והמבאישים. לבי מפרפר בחזי במהירות מסחררת. משהו קשה תקוע בגבי הזרוק על האדמה הבוצית ואצבעותיי חופרות לתוך הבוץ הקר.
זומבי עם ראש חצי אכול תופס ברגלי. אני צורחת כשהוא מקריב את פיו המצחין אל רגלי הנתונה בידו המלוכלכת.
אני עוצמת את עיניי, מוכנה לרגע בו הוא ינעץ את שיניו הרקובות בעורי.
בדיוק כשקצה לשונו נוגעת ברגלי ומעבירה לי גל של צמרמורת לעמוד שדרתי, משהו שחור וגדול קופץ עליו, שובר אותו לרסיסים כשקול התפצחות עצמותיו נשמע באכזריות.
אני נעמדת על רגלי במהירות, מתבוננת חסרת אונים ביצור הגדול שמעיף בעזרת לסתותיו הגדולות את שאר הזומבים שנמלטים בקול התלוננות ואז הוא מביט בי; זאב גדול ויפה, פרוותו שחורה ומבריקה מאור הירח החיוור ועיניו זהובות ומבליחות. לבי מאיץ את פעימותיו ,כאילו עומד להתפוצץ בחזי.
חוטמו הלח מרחרח בעדינות את האוויר המבאיש בזמן שהוא מתבונן בי בעיניים מלאות שאט-נפש ואז – כהרף עין – הוא משתנה. פרוותו נעלמת כמו נספגת בתוך עורו וזה מתחלף בבגדים שחורים, הוא מחניק יבבה כאשר הוא נעמד על רגליו הנתונות בתוך נעליו השחורות.
לבי מחסיר פעימה כשאני רואה אותו, עם אותן עיניים זהובות שמביטות בי בסלידה, לוק.
"מקלחות, זומבים," הוא מתחיל לומר, עיניו לא ממצמצות, מביטות בי, "מחפשת צרות, מתעוררת?"
אני זוקפת את ראשי, לא יכולה שלא לשים לב למבטו שרפרף על קעקוע הפנטגרם שלי כאשר הוא ביטא את השם 'מתעוררת'. "זה ורוניקה, זאב."
הוא מגלגל עיניים. "אני במקומך לא הייתי מסתובב כאן, מסוכן פה בשביל ילדה."
"יופי," אני אומרת. "כי אני לא ילדה."
הוא בוחן את גזרתי הצרה וגיחוך נפלט מפיו. הוא תוחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו ומתחיל ללכת לעבר פנימיית מיסט כשגבו מופנה אלי.
אני פורשת את ידיי לצדדים. "אני בכלל לא הייתי צריכה את העזרה שלך!"
"שיהיה," הוא צועק ומנופף בידו בפיזור נפש.

אני נכנסת לחדר בסערה, ספק כועסת ספק מפחדת.
קולו המזלזל של לוק חוזר וחוזר במוחי כמעין מנגינה רופפת שלא נועדה להסתיים בחיים.
החדר כולו חשוך, מכאן אפשר לראות את מלוא הירח מציץ בקדקוד החלון. לפתע אור מנורת הלילה של אמנדה נדלק ואני קופצת ממקומי.
"את ערה?" אני שואלת בפליאה וכמו מעין רפלקס מסתכלת בשעון המונח על יד מיטתי.
"שעת עוצר, ורוניקה," היא אומרת בקול חריף, "שמעת על זה פעם?"
"שיהיה," אני ממלמלת ונרעדת כשאני נזכרת בלוק.
אני נופלת על מיטתי וטומנת את פני בתוך הכרית כשאמנדה מתחילה לומר, "העוצר מתחיל בדיוק בשמונה אפס אפס, ורוניקה. אני לא מאמינה שאת רוצה להסתבך כבר ביום הראשון שלך כאן."
"אמנדה!" אני צועקת, היא חדלה מלדבר. "סתמי כבר!"
"שיהיה לך לילה טוב," היא אומרת בקרירות, סוגרת את המנורה, מיטתה חורקת בחושך ואני מניחה שהיא שכבה לישון.
אני נכנסת אחרי אמנדה לאגף המערבי, שם נמצאות הכיתות. מהבוקר אמנדה לא הוציאה הגה מפיה פרט לברכת בוקר טוב וכמה הנהונים קצרים חסרי סבלנות.
רוי וארין מצטרפים אלינו כאשר אנחנו נכנסות לתוך כיתה מרווחת בעלת קירות לבנים וחלונות מאורכים המתקשטים בסורגים שחורים עבים שמשתקפים אל הגבעות הירוקות של פנימיית מיסט שנראות כמעט לא מציאותיות.
בצדי החדר כמה כיסאות פלסטיק לבנים מונחים אחד על השני בדממה, כאילו צופים על המתרחש בחדר; שומעים, אך לא מדברים.
"אני מקווה שרוזלין לא תשנה את הקבוצות," אומרת ארין ומסתכלת עלי מזווית עיניה במבט מתנשא כשראשה זקוף למעלה.
החדר מתחיל להתמלא בתלמידים שמדברים ונעים אנה ואנה מבלי לחדול ולו לרגע ממלאכתם ואני לא יכולה שלא לייחל לרגע בו יכנס מורה כלשהו ויעצור את תחושת האנרכיה השוררת בחדר.
"כולם לשבת במקום," לפתע קוראת אישה אשר נכנסה לרגע זה עתה. אני מסתכלת על החדר בבלבול כשאני רואה את הכיסאות – שעד לפני כמה רגעים נחו על יד הקיר אחד על השני – מסודרים בשורות אופקיות.
אני תופסת מקום ליד רוי ובוחנת את גזרתה הדקיקה של המורה המשווה לה מראה צעיר.
"רוזלין," ממלמל רוי וכשאני מביטה בו אני מבינה שהוא דיבר אלי.
"מה?"
"למורה קוראים רוזלין."
אני מהנהנת וחולבת חיוך מאולץ.
"כפי שחלקכם שמו לב," רוזלין מתחילה לומר ומבטה ננעץ בי, "הצטרפה אלינו תלמידה חדשה."
"מרתק," נשמע קול מזלזל מכיוון הדלת. כולם מישירים מבטים מסוקרנים אל הקול בעודי צונחת מטה בכיסאי ומבינה במי מדובר. לוק.
הוא נכנס לכיתה כשתיקו תלוי ברפיון על כתפו וחיוכו משועשע למראי הנבוך. כשהוא חולף על פני הוא לוחש באוזני, ההבל שלו כמעט ומלטף את אוזני ואני נרעדת, "בהצלחה, מתעוררת."
"שב במקומך, קלארק," אומרת רוזלין. לוק מתיישב בדיוק מאחורי, שולחנו נוגע מעט במשענת כיסאי. "למי שעדיין לא הכיר את התלמידה החדשה, ורוניקה הל, אנחנו מקווים שתצליחי להשתלב כאן כמו שצריך."
"עכשיו," ממשיכה רוזלין, "כיוון שאת חדשה כאן, והזוגות כבר חולקו, שיבצנו אותך עם לוק קלארק."
"רוזלין, כבר אמרתי לך, אני לא צריך שותף ובטח שלא שותפה," מוחה לוק. "ועוד ילדה."
"יכולתי לשבץ אותה עם זוג, לוק," היא מסבירה בסבלנות. "אך עדיף לשבץ מישהו ברמה של בן זוגו, לא כך?"
"היא? ברמה שלי?" שואל לוק כלא מאמין. "כן בטח."
"אז כמו שאמרתי, אני מקווה שתצליחי להשתלב כמו צריך," אומרת רוזלין בחיוך לבבי.
"תודה," אני ממלמלת ביובש, כמעט ולא שומעת את עצמי דרך קללותיו העסיסיות של לוק אותם הוא לוחש בינו לבין עצמו.
אחרי כמה זמן הצלצול קוטע את דבריה של רוזלין שמחייכת חיוך מתנצל ומורה לנו לצאת החוצה בלית ברירה.
כשאני באה לצאת החוצה ולנשום לרווחה – אחרי שכמעט הרגשתי כיצד עיניו של לוק ננעצות בחדות בעורפי ומנסות למוסס אותי עד אפר כמו עיניי לייזר קטלניות – מישהו לופת את זרועי באחיזה חזקה. אני מסתובבת, רואה לא אחר מאשר בן זוגי השוויצר לכיתה.
"תגידי לה שאת רוצה להחליף בן זוג, הל," הוא אומר בעיניים זהובות ורציניות.
חיוכי מבזיק אליו. "למה לי?"
הוא פוקק את פרקי אצבעותיו, מסמן לי שהוא מוכן לקרב.
"עד כמה נמוך הכבוד שלך שאתה מוכן להרביץ לבת?" אני שואלת וחיוכי אף מתעצם כשכל שמץ של שעשוע נמחק מפניו. "תצטרך לסבול אותי עוד קצת, קלארק."
אני יוצאת החוצה ביעף. מרוצה.