התעוררות – פרק 1

היא לא רצתה לצאת לאווירו של עולם פרועה ומקומטת כפרחי הכלנית הפשוטים. כי עז היה רצונה להופיע בכל הדרת יופייה. אין פלא, אפוא, כי התקשטותה הנסתרת נמשכה ימים רבים.
-אנטואן דה סנט אכזיפרי-
{ מתוך הספר "הנסיך הקטן" }

קרני השמש מעקצצות את גופי החשוף. מתחתי הדשא לוהט ומחמם את גווי שרועד בכל פעם כשמשב רוח צונן מגיע בגל לעברי.
עיניי הפקוחות למחצה מביטות אל השמיים נטולי העננים.
"ורוניקה!" אני שומעת את קולו של דניאל, אך אני ממשיכה להביט בשמש היוקדת אחרי שבוע שטוף גשמים ששטפו את רובע מנהטן כולה. אני נושפת בבוז כשראשי הבוגדני מזכיר לי שוב את הלימודים שאמורים להתחיל היום, בפנימיית ברוקס.
צל מטפס במעלה גופי ומציל על עיניי. צלו של דניאל.
"קדימה, ורוניקה, המורים שונאים איחורים על היום הראשון," אומר דניאל. אני מנופפת לעומתו בידי בפיזור נפש.
"עוף מכאן, דניאל," אני אומרת. "תן ליהנות בחמש דקות האחרונות שנשארו לחופש."
"אז תגידי," הוא אומר בחיוך ונשכב לידי. "אוכל לבלות איתך את חמש הדקות האלו?"
אני מחייכת. אני מרגישה איך גופי מתמלא בלהט כשהוא מקרב אלי את שפתו, הבל פיו מלטף את שפתי ואז אנחנו מתחברים בצורה כל כך מושלמת.
דניאל מתנתק מהר ואני מוחה ומושכת אותו. "תפסיק לדאוג!"
"קדימה, ורוניקה," הוא ממלמל בפחד. אני נועצת את מבטי הרגוז בקבוצת ציפורים שחולפת ביעף מעלינו ומטילה את צלה לאורך הגבעות הירוקות עם הדשא הרענן. "אל תאלצי אותי להשתמש בכוח."
אני מושכת בכתפי כילדה קטנה. פיו מתעקל לחיוך והוא מתקרב אלי לאט, אני מיד מתיישבת.
תוך שניות ספורות אני מוצאת את עצמי על כתפו של דניאל, מוחה ובועטת כשהוא נושא אותי אל עבר פנימיית ברוקס.
האמת, שהתפעלתי מכוחו של דניאל. הוא לא שרירי או גבוה במיוחד, ואני מאמינה שאף פעם לא הרים משקולות כל חייו אצל אביו באחוזה. הוא תמיד היה מפונק, עטוף בכסף.
דניאל מניח אותי במפתן הדלת הכבדה בעלת הצירים המחוספסים של הפנימייה, אחרי שאיימתי עליו שאני עומדת להקיא על הז'קט המהודר שקנה לאחרונה.
אנחה חומקת מפי כשאני נכנסת לשיעור. אני מחליקה למושב ליד דניאל שנראה מסודר ומאורגן כמו תמיד, שערו החום כהה משוך אחורנית ופניו המתעניינות מתמקדות במורה.
המשך היום עבר כהרף עין ובסיום יום הלימודים אני מרגישה כיצד רגלי נושאות אותי לחדר אוטומטית; אני פותחת את הדלת בעצלתיים ודואגת לסגור אותה בטריקה עמומה מאחורי ואז פשוט צונחת על המיטה החורקת שנראית לי כדבר הכי נעים ורך שיש בעולם.
עפעפי נעשות כבדות על עיניי ואני נרדמת.
חם. כל כך חם. אני פותחת את פי על מנת לשאוף אוויר צח, אך במקום זאת רק עשן סמיך נכנס לפי ואני משתעלת כדי להוציא את העשן מריאותיי. העשן חונק את גרוני כלפיתת יד סביב הצוואר.
עיניי נפקחות אוטומטית, בחיפוש אחר מקור העשן, אך הן נצרבות מהחום האופף את החדר הקטן והחנוק.
עשן אפור ממלא כל פינה בחדר ואני משתעלת. לבי מתחיל להאיץ את פעימותיו כשאני רואה את האש המתלקחת המטפסת ביעף על הטפט הישן שצדדיו המעוקלים כלפי מעלה נעשים שחורים ומתפוררים בין רגע. רעש הפעמון, המעיד על שרפה, מתחיל לזעוק בקולות ולא מצליח להרגיע במיוחד.
גופי דביק מזיעה, ספק מהשינה ספק מהחום. שערי סתור לכל עבר. אני מאמצת כל איבר בגופי, כל שריר בתוכי נדרך. אני אוזרת את מעט החמצן שנשאר בריאותיי ואני צורחת, אך זה יוצא בקול חלוש הצרוד מהשינה.
התקרה מתחילה להתפרק מעלי ואין כל זכר לארון העץ שלי שהיה מונח בצד חדרי, עם כל בגדי בתוכו. האדרנלין מתפרץ בדמי ואני מיד מזנקת מהמיטה, מוצאת עת עצמי לכודה בין הלהבות החמות והאדומות, המאיימות לשרוף אותי עד עפר.
"תירגעי, ורוניקה," אני ממלמלת לעצמי. "תירגעי."
מבלי בכלל שאני יודעת מה אני עושה, ידי מרפרפת בצורות מסולסלות על להבות האש הקטלניות.
"האש לא תיפגע בי," אני אומרת בקול טעון בביטחון. "האש היא חברה שלי."
האש מעקצצת את קצות אצבעותיי בחום משכר, חום נעים, חום שמתפשט בכול חלקי הגוף ומשדר רוגע מוחלט. לבי חוזר לדפיקותיו הקצובות. רגלי השמאלית מתקדמת עוד צעד לתוך האש.
"האש לא תיפגע בי," אני אומרת, יותר לאש מאשר לעצמי. "את חברה שלי."
והאש – כאילו שמעה אותי – מפלסת לי דרך מוצא, שביל גישה ישר לדלת החדר הסגורה. ידי עולה מעלה והאש איתה ואז, בבת-אחת, אני מורידה את ידי והאש שוקעת לתוך הפרקט ונעלמת כליל.
חוץ מהטפט השרוף והאכול, אין כל זכר לאש הקטלנית.
מה קרה פה הרגע?
אני מרימה שוב את ידי מעלה, אך האש שנעלמה, לא חוזרת להתלקח.
לפני שאני מספיקה לעשות עוד צעד לעבר הארון המפורר, הדלת כבר נפתחת. דניאל עומד בפתח. בידו מטף שנראה עלוב בהשוואה לאש שהסתערה על כל עבר מקודם.
"דניאל," אני ממלמלת וצונחת על הרצפה השרופה. אחריו נכנסת גם המנהלת המיוזעת ואנשי הכיבוי המבולבלים שלא מבינים להיכן האש נעלמה.
"בואי נוציא אותך מכאן," לוחש דניאל ואוסף אותי בין זרועותיו שחשבתי שלא אחוש במגען יותר, בחומן המשרה תחושת ביטחון.
אני מביטה על עצמי במראה שבמקלחות אחרי בקשתי מדניאל שייתן לי רגע לחשוב. ברקע קולות של סירנות מיללות ואנשים צועקים.
שערי החום כעת אפוף בריח מעושן, פני החיוורות מלוכלכות באפר ורק עיניי הירוקות בוהקות מבין הלכלוך.
הבטתי אל תוך עיניי הירוקות וליטפתי את עורי המוכתם. מה זה היה לעזאזל?