התיאוריה שלי לגבי האהבה – פרק 1

פרק 1 – רוז גריפין

המדריך הוביל אותנו ליער סית'. העצים המתנשאים אל-על, כאילו קשורים אחד על השני, וכולם מסמנים על חזרת הסתיו לשגרה. אוקטובר כתיכון בחודשי הסתיו, לדעתי אלה הם שלושה.
היער נראה כאילו יצא מסרט פנטזיה. היכן שהיו נמצאים העצים – בצידי הדרך, שורשי העצים נשפכו לאדמה והשתרשו בה. הדרך לא הייתה אלא אדמה חלקה, מלאה בנבטים שניסו לצמוח לגובה ונכשלו.
למדריך שלנו קראו תומאס. הוא היה בעל שיער שחרחר, שרשרת עליה תלויה שן של כריש מפלסטיק, ואת שיערו מעטר כובע בייסבול חום, עליו כתוב "האבירים מסית' – 1965".
"היי," התקדמה אליי כמי שמוכרת לי כרוז, כובע פרחוני בצידיו, אפור ומרובע מונח על ראשה הבלונדיני. טוב, לא בדיוק בלונדיני. שיערה שטני, גומות ניכרות על פניה, ועיניה בצבע חום בהיר. "רוזי." היא מחייכת, שפתיה בצבע הטבעי שלהן – וורוד חיוור ובהיר, וגומות עמוקות מעט נמתחות מצד לצד. מבטאה האוסטרלי ניכר גם כן כגומותיה.
"ג'נקינס." חייכתי אליה בחזרה, מצפה לתגובה. "מאיה."
"אני רואה שאת לא כל כך מרוצה מהשם," המשכנו לעקוב אחרי השחקנים במגמת הדרמה בכיתה, שהיו אחרונים לפנינו בשיירה. "מאיה זה שם מאוד יפה. על שם החודש מאי. נכון?"
"כן. מאיפה את, עם ה…מבטא הזה שלך?" שאלתי אותה, פחד מדגדג את ליבי – פחד שתיפגע. אימי לימדה אותי לא לשאול אנשים על מוצאם, כי יש אנשים יתומים ממשפחה שלא רוצים לדבר על שורשם.
"אני מניחה שניחשת, אבל ניחשת לא נכון," היא אמרה והידקה את אחיזתה בתיק הגב הענקי שלה. "צפון סקוטלנד."
"אה, לזה לא ציפיתי," אמרתי את זה בקול, נכון?
כן, אמרתי את זה בקול.
"לא משנה," היא מיהרה לשנות נושא, "עם את חושבת שנישן בבקתה? אני מקווה שלא עם לונדון וברלין. הן שתי קרציות, אלוהים."
אני לא יודעת מה הקטע של ברלין, אבל היא לא אוהבת אותי. אנחנו לא יריבות מושבעות – או בכלל יריבות – היא פשוט היחידה בשכבה שיש לה בעיה איתי, בעוד שלכל האחרים אין שום בעיה. כל פעם שאני מתקרבת אליה, היא אומרת, "מה מאיה?" או, "ג'נקינס", בטון של בוז, או, שאני הולכת לספרייה ביום של מבחן בהפסקה, והיא עם חברותיה בחדר הקטן (ועם קייטי, ידידה שלי עוד מימי החטיבה), היא שואלת "מה את עושה פה?"
ואני עונה לה, "קוראת. פשוט ראיתי אתכן פה וחשבתי להצטרף לרגע" – ואין דבר מביך יותר מזה.