המחלץ… המשך

אני מתעוררת בבהלה כשאני שומעת את השעון המעורר של הנייד מזמזם, אני מעיפה מבט לחלון ורואה שעדיין חשוך, "אני יכולה לנמנם עוד טיפה" אני אומרת לעצמי ועוצמת את העיניים, הזיכרון המתוק של ליל אמש מעלה לי חיוך קטן על השפתיים.

הנייד מזמזם שוב ואני קמה, יום ארוך עוד לפני, גם לימודים, וגם עבודה, אני מנסה לחשוב כיצד לשרוד את היום הארוך ומרתיחה בינתיים את הקומקום, אני חוזרת לחדר ונעמדת מול ארון הבגדים ומנסה להחליט מה ללבוש, אני אוהבת להתלבש אלגנטי, אוהבת להרגיש מטופחת, מדוקדקת, אני מחליטה ללבוש מכנס אלגנט בצבע אפור, גופיה לבנה, ומעל ג'קט, מחפשת את הצעיף הבהיר שלי ובזמן שאני כורכת אותו סביב צווארי אני נושמת את ניחוח הבושם העדין.
אני מחליטה להישאר עם שיער פזור למרות שאני יודעת שבוודאי הוא יפריע לי בעבודה, אבל דין אוהב שאני עם שיער פזור אני אומרת לעצמי, לוקחת את התיק ויוצאת.
אני נכנסת אל השברולט ספארק הקטנה שלי, מניעה אותה ותוך כדי נסיעה אני מדליקה את הרדיו ומניעה את הראש בקצב המוזיקה.
אני מגיעה במהרה אל האוניברסיטה, מחפשת בזריזות חניה וחוששת לאחר לשיעור.
אני נכנסת לשיעור טיפה אחרי המרצה, מחייכת אליו בחיוך מתנצל וממהרת לתפוס את המקום שלי, "היי" לוחשת לי שרון מאחורי, "מתי תפסיקי לאחר?" היא נוזפת בי, אני מחייכת אליה בחזרה ומושכת בכתפיי בתנועה של, "מה לעשות, זאת אני, וזה נכון, יש לי הרגל לאחר", נראה שהאנשים סביב כבר התרגלו.
"את מגישה את העבודה…? לוחשת לי שרון, אוי! אני נזכרת ששכחתי ממנה לגמרי, ובעצם, כמעט סילקתי את דין מהדירה בגלל העבודה, ולבסוף שכחתי ממנה, "אויש" אני אומרת לשרון, שכחתי לגמרי, "במה היית כל כך עסוקה ששכחת?" היא שואלת, ואני מסמיקה ומסובבת את ראשי לעבר המרצה.
"אלכסנדרה רום, אם את מסמיקה, כנראה שקרה משהו אתמול בלילה" שרון לוחשת לי מעבר לכתף, אני מסובבת את ראשי לאחור וחורצת לה לשון, היא צוחקת ושתינו מעמידות פנים שאנו שקועות בשיעור, מדעי המדינה, ומייחלות כבר לסיום השיעור.

בהפסקה אני רצה לקפיטריה, חייבת לשתות קפה, חייבת להתעורר, שרון רצה אחריי ודורשת מידע, "אז מה קרה אתמול בלילה שאת ככה מסמיקה, וגם שכחת לסיים את העבודה?"
"דין היה אצלי" אני אומרת לה, "דין, דין, כלומר, דין שלך היה אצלך?" "הוא לא שלי" אני אומרת לה, "וכן, הוא היה אצלי", "מה הוא עשה אצלך" היא שואלת, "הוא פשוט היה באזור" אני אומרת לה, "היה באזור..??!" שרון כמעט צועקת, "ששש…" אני אומרת לה, "למה את צועקת", "ולמה את לוחשת" היא אומרת לי, "זה לא שהוא ישמע אותך" שרון אומרת לי בצחוק ומשלמת על הקפה של שתינו, "קחי" היא אומרת לי ומביאה לי את כוס הקפה, "אבל תשתי בשקט כדי שדין לא ישמע אותך" היא לוחשת לי וצוחקת, אני עושה פרצוף כועס, אבל היא צודקת, למה באמת אני לוחשת, למה אני מסתובבת בתחושה שהוא מתבונן בי, משקיף עליי, בוחן את הצעדים שלי, את באוניברסיטה אלכס אמרתי לעצמי, ותפסיקי כבר לחשוב שהוא משקיף עלייך, הוא בטח כבר מזמן חזר לבית שלו, הוא בטח כבר בדרך עם הצוות שלו ללוקיישן חדש, הוא בא לבקר כי הוא היה בסביבה אני אומרת לעצמי, הוא בא לבקר כי הוא היה בסביבה.

שעות הבוקר התארכו, ובצהריים הייתי כבר חייבת ללכת לעבודה, בזריזות אני אוספת את כל הספרים שלי ומתקדמת במהירות לחניה, אני כל כך שקועה במחשבות שאני מתקדמת לרכב וכשאני מרימה את הראש אני רואה אותו, נשען על השברולט, בנינוחות, ממתין, מחייך אליי, ואני מרגישה חמימות, מרגישה שאני מסמיקה, ובלי לשים לב אני נתקלת באבן, והספרים נופלים לי מהיד, הוא מתקרב אליי ועוזר לי לאסוף אותם, שנינו מתכופפים באותה שנייה, אני אוספת את הספרים ומחייכת אליו במבוכה, "היי" הוא אומר לי ומחייך אליי חיוך חם, חיוך ממיס, "היי" אני אומרת לו בחזרה, "סיימת ללמוד?" הוא שואל, "כן, להיום סיימתי, אבל אני צריכה ללכת לעבודה" אני אומרת לו, "ומתי את מסיימת" הוא שואל, "מסיימת מאוחר" אני עונה, ויכולתי כמעט לשמוע את האכזבה בקולי, "אני אחכה לך" הוא אומר, "אחכה עד תסיימי", הוא מרים לי את שאר הספרים, פותח לי את הדלת ועוזר לי להתיישב מאחורי ההגה, "תסמסי לי כשאת מסיימת" הוא אומר ומושך לי בשיער, "אני אוהב שהשיער שלך פזור, את זורחת כשכול השיער הפראי הזה מקיף את הפנים היפות שלך" הוא אומר לי, וסוגר את הדלת, אני פותחת את החלון והוא אומר לי "סעי בזהירות, אני ממתין להודעה שלך".
אני מחייכת אליו בחזרה ויוצאת מהחניה, אני נוסעת ומתבוננת בעצמי במראה, רואה את עצמי מחייכת, אולי אפילו קצת מסמיקה.

צלצול הטלפון מקפיץ אותי, "הלו" אני אומרת תוך כדי לחיצה על כפתור הדיבורית, "זה מי שאני חושבת שזה היה?" צועקת לי שרון מעבר לקו, "אני ראיתי אתכם בחניה, ראיתי שהייתי קרובים, ואני חושבת שאפילו ראיתי אותך מסמיקה" היא אומרת וצוחקת, אני לא יכולה שלא לצחוק בעצמי ומצטרפת לצחוק שלה, "כן, זה היה דין, הוא פשוט חיכה לי" אני אומרת לה, "ו…?" היא שואלת ולא מרפה, "חיכה לך בשביל מה", "הוא רוצה שנתראה יותר מאוחר" אני אומרת לה, "אוקי, אז תיפגשי איתו ותספרי לי איך היה" היא אומרת, "ואלכס, תשמרי על עצמך, אני לא רוצה שתיפגעי שוב".
"מבטיחה" אני אומרת לה ומנתקת, בזמן הנסיעה אני מרגישה חמימות בתוכי גופי, אני כל כך רוצה להיות איתו, להרגיש אותו, זיכרון הנשיקות המתוקות והתובעניות שלו לא מש מזיכרוני, בכול פעם שדין היה מנשק אותי הייתי שוכחת הכול, הייתי טובעת בתוכו, הייתי נרדמת בתוכו ולא רוצה להתעורר.

אני מגיעה לעבודה, ולשמחתי הזמן עובר מהר, התחושה שבעוד כמה שעות אראה אותו שוב גורמת לי להיות קפיצית, "הכול בסדר?" שואלת אותי דניאל מהמחלקה בזמן שאני חולפת על פניה במסדרון, "את נראית טיפה סמוקה" היא אומרת, "הכול בסדר" אני משיבה, "רק רוצה לסיים בזריזות את המטלות שהפילו עליי היום", אני מחייכת אליה וחוזרת למשרד.
אני מציצה בפלאפון כדי לראות מה השעה ומחליטה לשלוח לו הודעה, אני מגוללת את אנשי הקשר ומחפשת את הטלפון שלו, דין דין, כך קראתי לו בפלאפון, "אני מסיימת בשעה 21:00" אני שולחת לו,
אחרי כמה דקות אני שומעת את זמזום הנייד, "אני אחכה לך ליד הדירה שלך" הוא משיב.
"אוקי" אני משיבה, עוד זמזום, "לא יכול כבר לחכות" הוא כותב, ואני רואה את ההודעה ומחייכת, היו ימים שגם אני לא יכולתי כבר לחכות, לא יכולתי לחכות לו שינשק אותי, שיסחף אותי.