המחלץ… המשך פרק ראשון

אני יוצאת מהספרייה קצת לפני צוות העובדים ומתקדמת לכיוון הרכב, אני מחליטה להמשיך את העבודה בבית, אני נוסעת קצת מעל המהירות המותרת ומגיעה בזריזות לבניין הדירות שבו אני מתגוררת.
אני נכנסת לדירה ונכנסת למטבח, מכינה לעצמי כריך קליל כדי להשקיט את הרעב בבטן, אני מתיישבת עם הכריך ליד המחשב ומנסה ללא הצלחה לסיים את העבודה.
לבסוף אני נכנעת וסוגרת את מסך הלפטופ, כנראה שלא אצליח לסיים את העבודה היום אני אומרת לעצמי, אני נכנסת להתקלח, עושה את זה בזריזות לשם שינוי, מצחצחת שיניים ולובשת את הפיג'מה הוורודה שלי, אני נשכבת על המיטה ולוקחת את הנייד, אני רוצה לשלוח הודעה לשרון אבל אני מגיעה לתיקייה של תמונות ושם אני עוברת בין התמונות, רואה את התמונות שלי ושל דין, מרפרפת ומחייכת, מבלי לשים לב אני נרדמת עם הנייד ואור קלוש של המנורה ליד המיטה.

למחרת בבוקר שרון מתקשרת אליי ומודיעה שהיא חולה ולכן היא לא תוכל לבוא איתי לשחייה היום, "אני מהמהמת לעצמי במחשבה שאולי אני אנצל את ההזדמנות ולא אלך גם אני לשחייה, וכך גם לא אצטרך להיפגש עם רוי" נראה ששרון ניחשה את מחשבותיי שכן היא מיד אומרת שאני חייבת ללכת ולהיפגש עם ניל, ולדווח לה כמובן על הפגישה כשהיא תסתיים, אני מחייכת לעצמי ועונה לה "כמובן, אולי את רוצה שגם אשאיר את הנייד שלי פתוח כדי שתקשיבי לשיחה שלנו?" וצוחקת, "אוי אלכס" אל תגזימי היא עונה לי, "הוא ירגיש אם תעשי את זה", היא עונה לי וצוחקת.
אני מחליטה לסדר מעט את הדירה לפני שאצא לפגישה עם ניל, קיבלתי חבילה של תקליטים, היא נמצאת כבר כמה ימים בארגזים, הגיע הזמן שאעשה קצת סדר, אני מוזגת לעצמי מיץ תפוזים, מתיישבת על הרצפה ומתחילה לסדר את התקליטים לפי סדר כרונולוגי.
קצת לפני הצהריים אחותי מתקשרת, אני עוזבת את הארגזים והולכת לחדר ונשכבת על המיטה אני רוצה לשוחח איתה קצת יותר בנוחות, אנחנו מתעדכנות אחת על השנייה ולשמחתי היא אומרת שהיא כנראה תבוא לבקר אותי, אני משמיעה צעקת אושר ושתינו צוחקות.
מהר מאוד אני רואה שהגיעה השעה ואני צריכה להתכונן, אנחנו מסיימות את השיחה, ואז אני מחליטה לוותר על השחייה אבל אלך לפגישה עם רוי, כדי להסיח את דעתי.
אני עומדת מול המראה בחדר ארונות ומנסה להחליט מה ללבוש, אני לא רוצה להיראות מתאמצת מדי, אבל מצד שני אני גם לא רוצה שהוא יחשוב שאני מזלזלת, אבל בכול זאת, מדובר בדייט של צהריים.
אני הולכת ומתיישבת על קצה המיטה ומסתכלת על הארון, חושבת לעצמי שהרבה זמן לא הייתי בדייט, כן, יצאתי עם שרון והיא צירפה את החברים שלה, חלקם חברים של אחיה, חלקם לומדים איתם בקורסים, אבל פה מדובר בדייט, זה רק אני והוא, וזה לא קרה מאז.. מאז שאני ודין היינו בדייט, ומהר מאוד אני שוקעת במחשבות עליו, היה לנו דייט לא שגרתי, בעצם, לא ניתן לקרוא לזה ממש דייט, הוא פשוט עזר לי עם הרכב, באותו לילה גשום, הוא נתקל בי שוב, והציע את עזרתו, מסתבר שהייתה בעיה עם ההנעה, אני נזכרת בחיוך בגשם הזלעפות שירד באותו לילה, והוא נרטב עד לשד עצמותיו אבל זה לא עצר אותו מלהמשיך, כדי להתייבש נכנסנו לבית קפה מרחק כמה מטרים מהרכבים, ישבנו אחד מול השני, לא הצלחתי להבין מה גרם לו לעצור את הרכב ולעזור לי במזג אוויר הסוער, המלצרית ניגשה אלינו ושאלה מה נרצה להזמין, אני רק הזמנתי קפה, דין הזמין להפתעתי תה, וביקש עוגה אחת, להתחלק בה, שנינו. הרגשתי את המתח באוויר, אבל נראה שהוא מבחינתו מרגיש נינוח, הוא הוריד את המעיל ונשף על כפות ידיו כמה פעמים כדי להתחמם, לי עדיין היה קר, ונשארתי עם המעיל שלי, אבל הורדתי את הכובע, והשיער שלי התפזר, נראה שדין היה מרותק באותן שניות לפעולה שעשיתי שכן ברגע שהרמתי את עיניי יכולתי לראות אותו בוהה, הסמקתי ונראה שהוא שם לב, "יש לך שיער מדהים" הוא אמר, "את חייבת להיות תמיד עם שיער פזור, אל תאספי אותו לעולם", למשך כמה שניות הייתי מרותקת אליו עד שהמלצרית הניחה את כוס הקפה לידי ואני התחלתי לנוע באי נוחות, היא הניחה את כוס התה ליד דין ואת צלחת העוגה בינינו, השתיקה בינינו הופרה, "איך את מכירה את הזוג לונדון?" הוא שואל, "הם חברים טובים של ההורים שלי, והם גם הבטיחו שהם ישמרו עליי כשאני כאן, רחוקה מהבית" עניתי לו, "אפשר לומר שהם מעין הורים שניים שלי, כשאני כאן, הם דואגים לי, שומרים איתי על קשר".
אני רוצה לשאול כיצד הוא מכיר את הזוג לונדון אבל נראה שאי לא מצליחה לפצות את פי ולכן אנחנו ממשיכים בשתיקה, אני מוזגת מעט סוכר לכוס הקפה שלי ומתחילה לשתות, דין עושה כמוני, העוגה שדין הזמין קורצת לי ואני מחליטה לטעום ממנה, "הוא לא יסרב לי" אני חושבת לעצמי באומץ" או שכן?
אני לוקחת את אחד המזלגות הקטנים וחותכת חתיכה קטנה, דין עוקב אחריי במבטו ונראה שהוא משועשע מהאומץ שלי, "הזמנתי אותה בשבילך" הוא אומר, "ראיתי שכמעט לא אכלת כלום במהלך הארוחה" הוא המשיך, "אז עקבת אחריי" אני שואלת בצחוק, "כן" הוא מגיב, ואני לשנייה נחנקת, דין ממהר למזוג לי מים מהקנקן שמונח תמידית על שולחן ומסתכל עליי משועשע כשאני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, "ואני לתומי חשבתי שבמקרה ראית שנתקעתי עם הרכב והצעת את עזרתך" אני אומרת, "אני לא מציע את עזרתי לכול אחת" הוא עונה לי, ואני מרגישה תחושה מוזרה מתפשטת לי בבטן, מעין חמימות לא מוכרת.
"ספרי לי קצת על עצמך" הוא מתכופף מעל השולחן מעט לכיווני, מחזיק את כוס התה בידיו, אני מערבבת את הקפה עם הכפית באיטיות, "סטודנטית לתואר שני, מדעי המדינה, אין כול כך מה לספר, יש לי אח שגדול ממני בכמה שנים, אחות צעירה ממני בשנה", אני עובדת בארכיון הציבורי במשמרות, "אולי תספר לי על עצמך" אני שואלת בניסיון להסית את תשומת לב השיחה ממני אליו, אני מסתכלת עליו ומחייכת, הוא משיב לי בחיוך ואומר "לימודים זה לא בשבילי", "אוקי, אז במה אתה עובד" אני מנסה להוציא מידע, "אני עובד בשיתוף פעולה עם חברת נסיעות" הוא אומר, ולא מפרט מעבר, "חברת נסיעות" אני חושבת לעצמי, "אולי הוא מדריך טיולים, לא, הוא לא נראה כמו טיפוס שידריך אנשים ויספר את ההיסטוריה של המקומות".
אני מסיתה את מבטי לחלון ונראה שסופת הגשמים נרגעה במעט, "אני צריכה ללכת" אני אומרת, ודין מהנהן בהסכמה, "כדאי שנצא לפני שהסופה תתחדש" הוא עונה.
אנחנו קמים ודין שולף כמה שטרות מהארנק שלו ומשאיר למלצרית, הוא אוסף את המעיל ופותח את דלת הכניסה, ממתין לי שאצא לפניו, אני מיד חובשת את הכובע ואנחנו מתקדמים לכיוון הרכבים, אני נכנסת לרכב ומתיישבת במושב הנהג, דין מתיישב במושב לידי וממתין שאניע את הרכב, "אני רוצה לשמוע שהמנוע מתפקד בסדר" הוא אומר לי, אני מניעה את הרכב ושנינו יושבים ברכב בשתיקה, דין מסתכל קדימה ונראה מרוכז, אני בוחנת אותו בזווית העין, הזיפים החומים הכהים, השפתיים המלאות טיפה נראות קשוחות, תובעניות, עצמות הלסת הבולטות והגבריות שלו כמעט גורמות לי לרצות לשלוח את אצבעותיי וללטף את הזיפים, "אני בטוחה שהם רכים" אני אומרת לעצמי, הייתי רוצה לגעת לו בשפתיים, להעביר את האצבעות שלי על עיניו, על הריסים הסבוכים שמעניקים לו מבטים קשוחים, מבטים בעלי משמעות, לפתע הוא מניד את ראשו אליי ואני משפילה את עיניי במבוכה, "לא יכול להיות שהוא הבין שאני בוחנת אותו" אני מרימה את עיניי והוא עדיין מתבונן בי, אבל שפתו מתעקלת לחצי חיוך, הוא מסית את מבטו קדימה שוב בניסיון לשמוע כול רחש אפשרי, ואני ממתינה לתגובה שלו, חולפות כמה דקות ונראה שהוא מרוצה מהתוצאה, "אני מאמין שתוכלי להגיע לבית בבטחה" הוא אומר לי, הוא ממשיך להתבונן בי ואני מנסה למצוא את המילים להודות לו, לפתע הוא מתכופף לכיווני והנשימה שלי נעתקת, הוא כול כך קרוב אליי ואני לא יכולה לנשום, הוא מניד את ראשו ולוחש באוזני, "הייתי יכול לטבוע בשיער שלך" העיניים שלי נפערות לרווחה ונדמה שהפסקתי לנשום לכמה שניות, הוא נד ומסתכל עליי לעוד כמה שניות ופותח את הדלת, "סעי בזהירות" הוא מבקש, מחייך אליי ויוצא מהרכב.
אני עוקבת אחריו במבטי כשהוא נכנס לרכב שלו, ואז אני נאנחת ומנסה להסדיר את הנשימה שלי, חושבת לעצמי "האם ייתכן שזה באמת מה שקרה עכשיו".
"אז הרבה זמן לא היית בדייט" אני אומרת לעצמי, ונראה שאני מתעוררת מהעלאת הזיכרונות, אני מתרוממת ובוחרת את השמלה האוורירית הקצרה הירוקה, היא מחמיאה לי, אני נועלת נעליים שטוחות שמתאימות לשמלה, וכשאני נעמדת מול המראה, אני מחייכת, מרוצה מהתוצאה, אני מתאפרת בקלילות ומבליטה את העיניים החומות הגדולות שלי, בהחלטה של רגע אני מחליטה לעשות צמה רופפת, לוקחת את ג'קט הג'ינס, מחפשת את המפתחות של הרכב ויוצאת.
אני נוסעת ומתקדמת לקאנטרי, כשאני יוצאת ומתקדמת לכיוון בית הקפה אני רואה את ניל יושב במרפסת, כשהוא קולט שהגעתי הוא מיד מתרומם, אני מתקרבת אליו והוא נותן לי נשיקה קלילה על הלחי, "אני שמח שהגעת" הוא אומר.