מודעת

היי =] זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת, ולכן תגובות יתקבלו בברכה (תהיו עדינים ><) אה.. וזהו בערך.. תהנו =]

פרולוג

תמיד אהבתי אותו. מאז שהייתי ילדה קטנה. אני גדולה עכשיו, נערה מתבגרת, ואני עדיין אוהבת אותו. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
באותו יום, שכבתי במיטה, ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשלא הייתי יותר מילדה קטנה. בחלום. כשחלמתי באותו לילה חורפי וגשום אז, ראיתי אותו לראשונה.
עצמתי את עיני ונתתי לדמיון לסחוף אותי, ולזיכרונות מהחלום הראשון עליו לעלות. הייתי בים. הים היה רגוע ושלו, וגליו נעו בעדינות על פני המים. היה זה יום בהיר עם שמיים צלולים, ושמש שקופחת על הראש. ציפורי הנמל חגו מעל הים, והקולות של מוכרי הקרטיבים למיניהם נשמעו ברקע. את החלום הזה, יכולתי להגיד בעל פה, שיננתי אותו, זכרתי את כל פרטיו. הכול היה נראה כל כך אמיתי, עד שיכולתי להריח את הריח המלוח של הים, ריח שאני כל כך אוהבת, ולשמוע את קולות המוכרים השונים. יכולתי להרגיש את החול תחת רגלי, ולהרגיש את הרוח הנעימה שבידרה את שערי החום. התהלכתי על החוף יחפה, וזמזמתי לעצמי שיר מוכר. הייתי בת לא יותר משבע, ולבשתי את השמלה הלבנה שסבתא קנתה לי עוד באותו היום. רגלי היחפות שיחקו בחול הרך, ושערי התבדר ברוח החוף הנעימה. עיני התכולות סקרו את החוף, כשהן נתקלו במשהו, או יותר נכון במישהו, שהעסיק את תשומת ליבי. הוא היה ילד, בדיוק כמוני, בן שבע בערך. חיוך גדול היה מרוח לו על הפנים, כשראה את מגדל החול שבנה. כן, המגדל היה מרשים מאוד. נעצתי בו את מבטי, מהופנטת, מוקסמת, מתקשה לעזוב. מתוך ערפול חושים מוחלט, ללא חשיבה על מעשי, הלכתי אל עברו בפסיעות קטנות ובטוחות.
ואז, מבלי התרעה, נעלם הילד יחד עם המגדל, וגם נוף הים השקט והשלו השתנה. מצאתי את עצמי, או למעשה גרסה מבוגרת יותר שלי, עומדת בחדר בעל תקרה גבוהה, חשוך, קר ומפחיד. לרקתו של הילד, שעכשיו היה מבוגר בדיוק כמוני, הוצמד אקדח קר ומאיים. הנער הסתכל עלי באיום, וציווה עלי ללכת, להסתלק מכאן, ולהשאיר אותו לבד. לא הייתי מסוגלת לזוז. קפאתי, ומוחי סירב להפשיר. קול נטול רגש, חלקלק וצרוד מעט, שאת בעליו לא ראיתי כי אם רק את צילו, ציווה עלי להישמע לדבריו, ולא הנער ימות. ליבי התכווץ בפחד, רק מעצם המחשבה על מה שיקרה לו. הוא צעק עלי ללכת, שאני לא אעז להישמע לדברי הרוצח, ומבלי להרגיש החלו הדמעות לשטוף את פני. אמרתי לו שאני לא מתכוונת לוותר, שאני לא אשאיר אותו פה, יחד עם הרוצח המתועב, לא משנה כמה יעלה לי הדבר. הרוצח החל לכעוס. הוא השתיק את הנער וחיזק את הלחץ על רקתו. הוא שתק, אך עיניו הירוקות התחננו ממני ללכת. פחדתי, כמו שלא פחדתי מעולם.
הרוצח חזר על שאלתו, כי ידע שאני אעשה הכול בשביל אותו נער. מבלי להסס, הגשתי לו את מבוקשו, בעוד הוא מחייך בתאווה. הנער צעק עלי לא לתת לו, ללכת מכאן, ושהכול יהיה בסדר, הוא מבטיח. הסתכלתי עליו במבט חסר אונים. דמעות ירדו מעיני הכחולות בשטף. לא הייתי מוכנה לאבד אותו.
פתאום, מבלי שום הסבר הנראה לעין, הרוצח לחץ על האקדח, וקול ירייה חזק הדהד בכל החדר, כשהרוצח ממהר לברוח. הנער נפל, דם החל לצבוע את הרצפה באדום, את החולצה שלו, וגם את ידי שניסו בכול כוחן להחזירו לחיים.
קמתי מהמיטה בבהלה. אפילו עכשיו, כשהייתי נערה צעירה בת שבע עשרה, החלום מלפני עשר שנים רדף אותי. כשחלמתי אותו לראשונה, קמתי בבהלה, זיעה קרה נוטפת ממצחי, וצרחתי. הגשם בחוץ נטף על שמשת החלון, ופתאום נראה החדר שלי, החמים, הביתי והשמח, מאיים, מפחיד ומסתורי. סבתא כנראה התעוררה, או שהייתה ערה כבר קודם, קשה לדעת בגילה, ומיהרה אלי, אל נכדתה הקטנה. כשנכנסה סבתא הלנה, היא ראתה אותי מחזיקה את השמיכה בכוח, מאובנת במיטה, שערי פזור וסתור, ועל מצחי נצצה זיעה. היא הבינה מייד.
"זה היה רק חלום, נייטה. רק חלום." אמרה לי, כשהיא נוהגת לכנות אותי בספרדית, יודעת שזה מרגיע אותי. היא ליטפה את ראשי, ונתנה לדמעותיי להיספג בכותנת הישנה שלה. כשהבכי פסק, היא השכיבה אותי, את הנייטה הקטנה שלה לישון, ויצאה מהחדר בשקט.
במשך עשר שנים, חלמתי את אותו החלום, כשבכל לילה נוספים פרטים קטנים, ולעיתים קרובות אף חסרי משמעות. כבר לא נהגתי לקרוא לסבתא, כיוון שידעתי שהחלום שחוזר שוב ושוב ילחיץ אותה. לא סיפרתי לאיש על החלום, אפילו לא לחברתי הטובה ביותר מרי. זה היה מוזר מידי, ומסתורי מידי. חלומות מפחידים ומסתוריים שחוזרים בתדירות כזו, לא ישפרו את רמת השפיות שלי, שגם ככה שנויה במחלוקת. אפילו במשך עשר שנים ארוכות, לא הצלחתי לפענח את זהותו של הנער, וגם לא את זהותו של הרוצח. בכל לילה, כשקמתי, לא זכרתי הרבה מהחלום, ולכן מיהרתי לכתוב במחברת הירקרקה שסיגלתי לעצמי, ושמרתי עליה בזהירות רבה, כל מה שזכרתי מהחלום הפעם. לצערי, בכל המחברת העבה והמרופטת שלי, שמלאה בפרטים חוזרים ונשנים, חסרי או מלאי משמעות, בתיאורים מפורטים של מקומות, ריחות, צבעים או תחושות, לא הופיע תיאור אחד על מראהו של הנער, כיוון שאותו, מהכול, לא זכרתי. על הרוצח ידעתי יותר. היו לי שלושה דפים מלאים במחברת, שרק תיארו את הקול שלו, את הצל שלו, ואת האיום הבולט בקולו לחייו של הנער. היה לי גם ציור במחברת שלי, בין הציורים הרבים שהיו לי שם, על החדר הנורא שבו היינו, וממנו יצאו כל מיני חיצים מבולגנים וממש לא ברורים, ומתחתם רשמתי כל דבר שזכרתי על החדר, ועל מה שהחץ המסוים הצביע. בשלושת הדפים הבאים, מילאתי את הפחד שלי, והנכונות הכמעט עיוורת וחסרת ההיסוסים או הפשרות להציל את חייו של הנער.
באותו יום, לאחר שנזכרתי בחלום שרודף אותי כבר עשר שנים, מסרב להרפות, לאחר דפדוף ארוך במחברת שלי, שכבר הייתה מאוד מפורקת ומבולגנת, ולאחר שבירכתי את סבתא האהובה בברכת לילה טוב, עליתי לחדרי לישון. התכוננתי לחלום, בדיוק כמו תמיד, והתכוננתי לאותה קימה של בהלה, לדמעות שלא איחרו להגיע, לזיעה הקרה והדביקה, ואפילו לאותה כתיבה נמרצת במחברת, אחרי שהכול נרגע. אבל לא. חלום חדש הופיע, לא מובן בדיוק כמו קודמו, ולא פחות מאיים או מסתורי, בדיוק יום לפני שהכול התחיל.