מודעת – פרק 1

היי, שוב =]
החלטתי לעלות את הפרק הראשון, וכנראה שהוא יהיה הפרק האחרון לשבוע הזה.. לא יודעת אם זה מעודד.. >< תודה עצומה לכל התגובות בפרק הקודם! זה כל כך העלה לי את המצב רוח, אתם כאלו
אדירים =] ובלי הקדמות מיותרות..

פרק 1

הפעם, מצאתי את עצמי בדיוק כמו שאני, נערה מתבגרת, בים לבן וכחול. על החוף, הייתה במה לבנה וגדולה, מקושטת בסרטים לבנים, והפעם היה הים מלא באנשים גדולים או קטנים, לבושים בשמלות או בחליפות מהודרות. גם אני עצמי, לבשתי שמלה כחולה עדינה, ושערי הפזור נח על כתפיי ברישול, כשסיכה קטנה נעוצה במרכזו. צעדתי אל הבמה. עמד עליה איש גבוה, שערו קצר, וחיוך מזויף על פניו. האורחים הרבים שבאו לחתונה, כך התברר לי, התבקשו להתיישב, כי הטקס עוד מעט מתחיל. התיישבתי בין האורחים הרבים, כשאני מחפשת נואשות בעיני מישהו מוכר, ואפילו מישהו אחד מסוים מאוד. הוא לא היה שם, וסירבתי להאמין שאחרי עשר שנים של חלומות עליו, הוא פשוט לא יופיע הפעם. האיש הגבוה חזר שוב אל הבמה, והודיע על תחילת החתונה של שם כזה או אחר, עם זאת כזו וכזו. ממש לא התרכזתי במה שאמר, הם לא היו חשובים, עד שנכנסו החתן והכלה אל הבמה, מלווים כנראה, בקרובי משפחה. מצמצתי. הוא עמד שם, אותו נער שחוזר בחלומותיי כבר עשר שנים מעיקות, לבוש בחליפה שחורה, ולידו עמדה נערה בדיוק כמוהו, מושלמת, לבושה בשמלה לבנה וגדולה. החלום הזה, התברר כסיוט בדיוק כמו קודמו, והוא בקושי התחיל.
הסתכלתי על הנער, מסרבת להאמין. בהבזק של שנייה, יכולתי לראות אותו מפנה את מבטו אלי, כשרק רגש אחד ברור ניכר בפניו. חרטה. פניו הביעו חרטה ויגון עמוק, כזה שכאב לי כל כך לראות בפניו המושלמות. סירבתי להאמין לזה. הוא מתחתן, פה מולי, ואני יושבת בקהל. השפלתי את מבטי בעוד הטקס מתקדם. רציתי לצעוק, להגיד שזה לא פייר, זה לא הגיוני, ושזה פשוט לא יכול להיות. כשהאיש הגבוה שאל אם יש מתנגדים לחתונה, התפללתי שמישהו יקום, יגיד שזה טעות. הוא לא יכול להתחתן, ועוד עם אחרת. לא יכול להיות. אבל לא. כנראה שאלוהים היה עסוק שם למעלה, ולא היה לו זמן להקשיב לתפילות שלי, שגם ככה בטח היו שגויות לגמרי, כי בחיים לא התפללתי. ואז, הגיע הקטע הגרוע מכל. חשבתי שזה לא יכול להידרדר יותר, אבל לעולם אל תגידו את זה, זה פשוט חוק מרפי ידוע. סמכו עלי בחוקי מרפי, אני מבינה בהם, לצערי – תמיד, אבל תמיד, זה יכול להידרדר יותר, מניסיון. האיש הגבוה והקירח, שרציתי להרוג במו ידי, שאל את הנערה היפהפייה האם היא מוכנה לקחת את הנער כבעלה. כמובן שהיא אמרה 'כן', מי לא הייתה אומרת? מישהי שלא שפויה בדעתה, זו האפשרות היחידה. לאחר מכן, פנה הגבוה בחיוך מתוק ומעורר בחילה אל הנער. הוא שאל אותו האם הוא מוכן לקחת את היפהפייה המרגיזה לאישה. דממה. הנער הביט בי, בעיניו תחינה עמוקה, חרטה, סליחה, ועוד כמה רגשות שלא הצלחתי להבין ולפענח. נשימתי נעתקה. שפתיו סימנו לי 'סליחה', והוא השיב בחיוב. האיש הגבוה והמחליא, שעכשיו הייתי בטוחה שאני שונאת, הודיע כי הזוג הצעיר והמאושר שלפנינו הם בעל ואישה, וכי החתן מוזמן לנשק את הכלה. הוא נישק אותה, לקריאות מאושרות מהקהל.
לא יכולתי יותר. הלכתי משם, או יותר נכון רצתי, כשאני מחניקה בכוח את הדמעות שלא יפרצו. נכנסתי אל הים, מתעלמת מהשמלה שהתרטבה, ויישבתי בתוך הים, בוכה על גורלי המר.
כנראה שמישהו למעלה ממש משועמם, או פשוט ממש אוהב להתעלל בי, כי אז התברר לי שהחלק הנורא של החלום עוד לא מאחורי. הוא רק התחיל. השמיים הכחולים והמחייכים התקדרו, ככה פתאום, בלי אזהרה, הים התחיל לגעוש ולסעור, וגליו החלו לעלות. גל גדול מהים עלה, ואיים להחריב את כל הטקס. האורחים שעכשיו כבר פחות חייכו, תלוי על מי מסתכלים, רצו מהמקום בפחד. גם הנער והנערה הבינו שהולך להתרחש פה משהו ממש לא טוב, ושבריחה תהיה פתרון נבון. הנער שכנע את הנערה ללכת, ושהוא יבוא במהרה, הוא פשוט חייב לעשות משהו. ראיתי שהנערה בוכה, אבל בלית ברירה ברחה משם גם היא לאזור מבטחים הרחק מהצונאמי המאיים. הנער רץ אלי, נסער. הוא הכריח אותי לקום, ללכת מכאן מהר, שאני לא אפגע. לא הקשבתי לו.
"למה?" שאלתי. "אני רק רוצה לדעת למה." תבעתי לדעת. אחרי שנים של חלומות עליו, מגיעה לי לפחות הזכות הזו, לא? הוא השפיל את מבטו. עצב נראה בפניו, ייסורים.
"את חייבת ללכת מכאן! הצונאמי יפגע בך!" הוא אמר בקול מאיים.
"לא אכפת לי, שיפגע, שייהנה. אני רק רוצה שתענה לי. למה?" שאלתי שוב בעקשנות. הוא לא הקשיב. הוא הרים אותי, כמו שחתן מרים כלה, די אירוני כשחושבים על זה, והרחיק אותי מהים. אבל הוא מעד. הוא נסחף בתוך הצונאמי כשאני הרחק בטוחה, ומבלי שאני אבין מה קורה, הוא שוב שכב לידי גוסס. הדמעות יצאו מעיני מבלי שליטה. ניסיתי להעיר אותו, להחיות אותו, יודעת שהכול באשמתי.
"אני מצטער. לא הייתה לי ברירה." לחש. עיניו נעצמו, בעוד אני נאבקת, לשווא, שיישאר בחיים, שיענה לי.
קמתי בבהלה. זיעה נצצה על מצחי, והתנשפתי בלחץ. הסתכלתי מסביבי. הייתי בחדר שלי, החדר החמים והשמח לכאורה, בעוד שהשמיכה דבוקה אל גופי. מיהרתי להוציא את המחברת הירוקה שלי מתחת לכרית, וכתבתי במהירות את כל מה שזכרתי מהחלום. כשסיימתי, הפשלתי את השמיכה המציקה והורדתי את המגבת שלי מהוו שבחדרי. נכנסתי להתקלח, הייתי חייבת להתרענן מהחלום הנורא. לא הצלחתי לחשוב איזה מהחלומות אני מעדיפה, כיוון ששניהם הסתיימו כשהנער שוכב לידי מת. המים הקרים ציננו אותי, ורעננו אותי לקראת היום הראשון שלי בכיתה י"א. יצאתי מהמקלחת במהירות, לא רציתי לאחר ליום הראשון שלי בשנה החדשה, והתארגנתי והתלבשתי בזריזות לבית הספר. כשסיימתי ירדתי למטה אל סבתא, שכבר טגנה פרנץ' טוסט במחבת, המאכל האהוב עלי, לארוחת הבוקר.
"בוקר טוב, נייטה." אמרה לי בחיוך. התאמצתי לחייך גם.
"בוקר טוב, סבתא." אמרתי. היא הגישה לי את הפרנץ' טוסט, שרוף בדיוק במידה שאני אוהבת, ונתנה לי גם כוס חלב ביחד. אכלתי בזריזות בזמן שהיא צופה בי, מחייכת לעצמה. סבתא נהגה לשקוע במחשבות עמוקות לעיתים קרובות, ובזמנים כאלו לא הפרעתי לה. כשסיימתי לאכול, בדיוק בזמן, צלצל פעמון הדלת. סבתא קמה לפתוח כשאני שוטפת את הכלים בזריזות, ובפתח עמדה מגי אולסון, חברתי הטובה ביותר. מגי הייתה נערה בלונדינית, עם עיני דבש ומצב רוח שובב תמיד. היא ידעה לעודד כשצריך, לצעוק כשנחוץ, ולפלרטט כשכדאי.
"היי, גברת קלרק. מה שלומך?" אמרה.
"טוב, תודה. ומה שלום מגי הקטנה שלנו?" אמרה סבתא בחביבות. סבתא שלי, היא אולי האדם הקרוב לי ביותר. לא, בטוח. היא אישה בשנות השישים לחייה, מלאת אהבה וחום, אבל גם מאוד מסתורית וחכמה. יש לה שיער ערמוני, קצותיו לבנות, אסוף תמיד בפקעת מהודקת, ובעלת עיניים חומות ומסתוריות. קשה להסתיר ממנה דברים, במיוחד כשעוגיות שוקולד נעלמות באמצע הלילה. במקרה הזה, דרך אגב, אל תנסו אף פעם את התירוץ 'זה עוגיות שנעלמות מעצמן', זה לא עובד.
מגי נאנחה. "יכול להיות יותר טוב. היום חוזרים ללימודים, את יודעת."
"אל תהיי כל כך מדוכאת." עודדה סבתא. סיימתי לשטוף את הכלים ולקחתי את התיק. "להתראות, חמודות. תבלו!" הוסיפה סבתא.
"ביי!" החזרנו. סבתא סגרה את הדלת. ידעתי מה היא תעשה עכשיו. בדיוק מה שהיא עושה כל יום. שותה תה, ופותרת תשחץ. אולי זה מה שעשתה במשך כל שנות ההיכרות שלי איתה. אה, היא גם תבשל ארוחת צהריים. תה, תשחץ ולהכין ארוחות למיניהן. בזה מסתכמות כל שעות הפנאי של סבתא.
"מתרגשת, קייט?" שאלה אותי מגי בעוד אנחנו הולכות לבית הספר.
"לא יכולה לחכות." עניתי בשעמום. היא צחקה, ואני חייכתי חיוך קטן. הגענו במהירות לבית הספר, כשאנחנו מפטפטות על נער חמוד במיוחד שמגי ראתה אתמול בקניון, כרגיל. הצלצול נשמע, ורצנו מהר לכיתה. תוך מספר דקות בודדות, הכיתה התמלאה, והמורה שלנו, גברת שנדלר, נכנסה גם היא. היא הייתה אישה בשנות השלושים לחייה, גבוהה, ממורמרת תמידית, מתוסכלת, ובאופן די מעורר חשד, גם תמיד רווקה. היא הייתה המורה היחידה בכל בית הספר, שהייתה שנואה על כולם פה אחד, וכנראה, באופן מקרי לחלוטין, היה לזה קשר לכמות שיעורי הבית שנתנה וזה רק כי היא הייתה מתוסכלת תמידית. אני ומגי מיהרנו להתיישב בשורה האחרונה בצד, המקום המושלם בכיתה כדי להיות בלתי נראה.
"ברוכים הבאים לשנת לימודים חדשה!" אמרה גברת שנדלר בקול מצפצף ובהתלהבות יתרה. מלמולים נרגזים או משועשעים נשמעו מרחבי הכיתה. היא החלה לדבר על השנה החדשה, כמה היא קשה ומשמעותית לעתיד שלנו, וכמה לימודים זה חשוב. נאנחתי בשעמום. אני תלמידה טובה, באמת, ובדרך כלל אני מקשיבה למורים בקשב רב, אבל הפעם לא יכולתי. כנראה שהחלום החדש מהבוקר פשוט הסיח את דעתי. ניסיתי נואשות להיזכר בפניו של הנער, אבל לא זכרתי כלום. זכרתי את פניה של הנערה, שהייתה יפהפייה, אפשר להבין למה התחתן איתה, זכרתי את האיש הגבוה והמזויף, את האורחים, את הים הרגוע, את הבמה הלבנה, ואיך הכול השתנה משלו ונחמד לסוער ומלחיץ. הדבר שהכי הציק לי, היה המילים שלו. 'לא הייתה לי ברירה.' מה זה אומר? אני אמורה להבין מזה משהו? להסיק מזה משהו? תמיד יש ברירה. תמיד. אז מה פשר המשפט המוזר שלו? ומי זו הנערה המעצבנת הזו? בעוד מחשבות מציקות ובלתי נסבלות מתגנבות אל מוחי, המשיכה המורה לפטפט ולברבר על דבר מה כלשהו, לא באמת התאמצתי להקשיב. ראשיהם של הילדים בכיתה שלי צנחו אחד, אחד כמו במטווח, ומבטים עייפים ומותשים נראו על כולם. כולם חלקו את אותו גורל אכזר – לשבת ולהקשיב לגברת שנדלר במשך שיעור שלם. למרות זאת, בין כל המחשבות שלי, המחשבות המאוד לא רצויות שלי, יכולתי לקלוט משפט אחד שאמרה המורה. משפט שברגע שאמרה אותו, השתנו חיי מהקצה אל הקצה, פחות או יותר.
"עכשיו, לאחר הקדמה מפורטת, אני אשמח להכיר לכם תלמיד חדש בכיתה." אמרה המורה בחיוך מזויף. לכיתה נכנס נער גבוה, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות. היה אפשר לחתוך את המתח בכיתה בסכין, להרגיש אותו, למשש אותו, כאילו היה מוחשי. הבנות נעצו בו מבטים מתלהבים, חלקן הסמיקו, חלקן שיחקו בשערן באדישות, וחלקן התחילו להתלחש ולצחקק בלי שליטה. הבנים לעומת זאת, נעצו בו מבטים כועסים, או בבנות מבטים משועשעים, אחד מהשניים. אבל אני אפילו לא טרחתי להרים את מבטי. כנראה שהחלום מהבוקר השפיע עלי הרבה יותר ממש שחשבתי.
"וואו." לחשה מגי. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו בהכנעה. נשימתי נעתקה, והעיניים שלי החלו למצמץ ללא שליטה, כאילו היו בעלות רצונות משלהן. נעצתי בו את מבטי.
"תציג את עצמך." אמרה המורה בנימה כעוסה מעט. היא כבר לא תהיה מרכז תשומת הלב בכיתה, לא כל עוד גם הוא נמצא בחדר.
"טוב, אז היי. קוראים לי אריק סיית', אני בן שבע עשרה, וזהו בערך." הוא חייך במתיקות, כזו שגרמה לכל יצור ממין נקבה להיאנח בחדר בחולמנות, וחשף שורה של שיניים לבנות ומבריקות. עיניו הירוקות סרקו את הכיתה, וכשהן נחו על מבטי יכולתי להרגיש את קצב פעימות הלב שלי. קצב מטורף, לא אנושי. הוא השתהה מעט, גם אני, שנינו מסרבים לנתק את המבט. לבסוף, הוא ניתק את המבט כשעל פניו מופיע בלבול מסוים והפתעה. המורה הושיבה אותו ליד קונר, אחד מהבנים הנחשקים ביותר בשכבה, והמשיכה בשיעור, כאילו דבר לא קרה עכשיו. למעשה, הכול קרה עכשיו, אבל היא כנראה פשוט לא שמה לב.
שלא תהיה פה אי הבנה, לא נעצתי בו את מבטי כי הוא היה חתיך כל כך, למרות שרק עיוור לא היה רואה את זה. נעצתי בו את מבטי כיוון שזה היה הוא. אותו אחד, שאני חולמת עליו כבר עשר שנים בלי הפסקה. הוא הרגיש מוכר כל כך, הפנים שלו, והעיניים שלו, הובילו אותי למסקנה אחת ברורה – זה חייב להיות הוא, גם אם לא זכרתי איך נראות פניו של הנער בחלום, פשוט ידעתי. זה הוא. זה חייב להיות.