התגברתי עליו ? ..

"הנקישות שאת עושה עם הרגליים זה המחאה שלך? " לא עניתי. ישבנו באוטו. גשם וקר ולא נוח. אני שונאת את האוטו שלו. הוא עושה לי קלאסטרופוביה.
הוא הבנאדם הכי מעצבן שהכרתי. הוא מתלהב מזה שהוא ערבב ירוק וחום והיתה לו אחלה סטלה. הוא אוהב טראנסים. זה עושה לי כאב ראש. הוא צריך ג'וינט בשביל לישון טוב. הוא. מעצבן.
לא התראנו שבוע שלם. והתגעגעתי אליו כל כך. כאב לי כל הגוף. התקפלתי כולי, כי כמעט התנפצתי לרסיסים. פחדתי שלא אצליח לחבר את החלקים של גופי בחזרה. דיברנו רק בהודעות, אבל היה בזה מן הכוח כדי שעיני יוצפו דמעות.
הוא היה כנה וזה כאב.
"אני מפחד מאהבה"
"תפחד, זה כואב"
ואז הוא התחרפן. כבר רציתי לומר שלא, אני עוד לא ממש אוהבת, ולא כל כך בטוחה שאני אוהבת, אבל הרכבת כבר נסעה הלאה.
הכל היה בסדר בהתחלה. קשר אפלטוני, הדבר הכי קליל שיש. בלי רגשות, בלי סיבוכים מיותרים. רק גוף. "מה כבר יכול להשתבש? " חשבתי. אז חשבתי. ואז הכל השתבש. בגללי. כי בנות נקשרות רגשית, אני נקשרתי רגשית. ונדפקתי. כי אני אוהבת, והוא חא. אני מתגעגעת אליו, והוא מתגעגע לאקט. כמה שזה לא הוגן, וכמה שזה מבאס.
קבענו להיפגש. ואז הוא סינן אותי במשך שעה, ואז שוב עוד 10 דקות. בן זונה, למה?
עוד בבית החלטתי שאני צריכה לגמור עם זה. מספיק. אני רוצה מערכת יחסים, לא יחסים.
כשנפגשנו הוא חיבק אותי. חזק חזק, אבל אני השארתי את הידיים בכיסים. נאמנה להחלטתי. ואז הרחתי אותו ונשברתי. התרפקתי והתפרקתי. אחר כך שתקתי. במשך שעה לפחות. הוא התחרפן והלך לקנות סיגריות. כשהוא חזר עדיין שתקתי. שתקתי ושתקתי. את כל הנאום שרציתי לומר לו שמרתי לעצמי. לא הסתכלתי עליו ולא יצרתי קשר עין. נתתי לו את היד וזהו. ידעתי שאם אתן לו הכל יתחרב, ואסור לי. אסור אסור.
אחרי עוד שעת שתיקה אמא באה לאסוף אותי. לה אמרתי שהוא ידיד וילד טוב. לא היה לי כח לחקירות. פלטתי ביי וברחתי.
בזבזתי את הזמן. לא התקדמתי לשום מקום. החבר הכי טוב שלי היה מסטול. נמאס לי ממסטולים. כשהם אומרים לי "אני איתך" אני יודעת שזה הזמן לסגור. כי הם לא.
בבית כבר לא בכיתי שוב. לא בכיתי מאז. אולי בכלל התגברתי עליו. אולי לא התאהבתי בו בכלל. אולי זה היה סתם, קראש קטנטן.