התאהבתי ברוצח פרק 7

יום שבת, קמתי מהמיטה, הרגשתי ריקנות אחרי הארוחת שישי אתמול, היא עברה בשקט מוחלט, ללא מילים, זאת הפעם האחרונה שאני מבשלת בשישי.
אחרי שסיימתי עם כל עיסוקיי הבוקר שלי, ירדתי למטה וראיתי את אלירן ואלרואי יושבים בסלון וצוחקים.
ליבי קם לתחייה לאחר שעיניי ראו את אלרואי, כל כך יפה כמו תמיד, הוא הבן אדם הכי יפה שהכרתי בכל ימי חיי, הרבה חושבות כמוני, במיוחד כל המופקרות שהיה מביא אחרי כל לילה במועדון שלו.
לפניי שנה הוא החליט לפתוח מועדון, קרוב למרכז העיר.
הייתי הולכת לשם עם אגם ועוד כמה חברות, אבל כשראיתי איך כל בחורה נמרחת עליו ומנשקת את שפתיו שאני כבר שנים חושקת להרגיש אותן על שפתיי ועל גופי, זה נתן לי הרגשה רעה ומבחילה, הגבר שאני מאוהבת בו ואוהבת יותר מאת עצמי, מנשק בחורות אל מול עיניי ואחר כך גם מביא אותן הביתה לרגע אחד של הנאה.
זה היה שובר אותי, מרסק את כל מי שאני ותמיד זה גרם לי להתבייש בעצמי, זה היה מוריד לי את כל הבטחון.
אז החלטתי שאני יותר לא חוזרת למועדון הזה.

רגליי צעדו לעבר המטבח בצעדים עייפים וכבדים.
הדלקתי את הקומקום והוצאתי כוס מהארון כדי להכין לעצמי נס קפה.
בזמן שחיכיתי שהקומקום ירתח, העפתי מבט לסלון, אפילו שלא רציתי, אבל הרצונות של הלב תמיד גוברים עליי.
הוא ישב שם, על הספה, בישיבה הגברית שתמיד משגעת את חושיי ואת כל גופי, המבט הקשוח שלו היה על פניו, כמו תמיד, לא מוריד אותו כאילו תפרו לו את המבט הזה.
שוב דמעה זלגה מעיניי, כבר לא מצליחה להשתלט על עצמי ונופלת לשם כל פעם מחדש.
מתי אני אבין שהוא לעולם לא יהיה שלי, זה בלתי אפשרי.
מרוב שבהיתי באלרואי וריחמתי על עצמי, לא שמתי לב שהקומקום רתח, סובבתי את גופי ונעמדתי מול הקומקום, הכנתי את הנס קפה שלי ויצאתי לחצר ביחד עם הכוס.
התיישבתי על אחד הכיסאות אשר הקיפו שולחן לבן מפלסטיק, הנחתי את שתי רגליי המשולבות על הכיסא שלידי ולגמתי מהנס החם שהעלה אדים וגרם לתחושה נעימה באפי.
הבטתי מסביבי וחשבתי לעצמי, מה כל היוקר הזה שווה כששום שמחה וחמימות לא ממלאה את הבית הריקני הזה.
קשה לי לחיות עם ההרגשה שאני מתמודדת עם כל הרצונות והשאיפות שלי לבד, תמיד יש תחושה שצריך ייעוץ, הכוונה, אצלי בבית אין אחד כזה שיכול לעזור, כולם בעיסוקים שלהם ואני…אני נשארת לבד עם עצמי.
מחיתי את הדמעות שזלגו בלי רצון להיפסק, אספתי כוחות והתאפסתי על עצמי, אני אנסה מהיום לפתוח דף חדש עם עצמי, לנסות לשכוח מאלרואי, להפסיק לרחם על עצמי, לתת לעצמי הזדמנויות להיות יותר מאושרת, כל אפשרות שזאת תהיה.
פשוט…להתחיל הכל מהתחלה.
***

בוקר אור ימית", בירכתי את אחת העובדות שאיתה אני עובדת היום במשמרת, שימרית, עובדת נוספת אמורה להגיע.
"בוקר טוב אוצר, וואי אני פשוט מאוהבת בשם שלך, הוא ממש מיוחד", היא אמרה בעודה תולה על הקולב בגד שהוציאה הערמה שנשארה מאתמול.
"תודה מאמי, אני דווקא לא כל כך אוהבת", אמרתי ומשכתי את כתפיי.
"כי את רגילה לזה, אני לא רגילה לשמוע שם כזה ביום יום שלי", היא אמרה והמשיכה לתלות את הבגדים על הקולבים.
"כן, צודקת", הסכמתי איתה והתחלתי לסדר את החנות שנשארה קצת מבולגנת מאתמול, כנראה היה ממש לחוץ אתמול.
"את יודעת…אתמול איזה בחור אחד, ממש חתיך, אבל ממש…הוא שאל עלייך", ימית אמרה וסובבתי את ראשי לכיוונה ומבט מופתע היה על פניי.
"מי זה?", שאלתי והתקדמתי לעברה.
"לא יודעת, הוא נראה בן עשרים ושש, שבע…אבל הוא כזה חתיך!", היא אמרה בהתלהבות מוקצנת ואני כמעט איבדתי את סבלנותי, רציתי לדעת מי זה.
"ומה הוא שאל?", שאלתי בהתעניינות.
"איפה אוצר ומתי את עובדת", היא אמרה והרגשתי קוצים בכל הגוף מרוב הסקרנות לדעת מי זה, הלוואי והיום הוא יבוא לחנות.
ניסיתי להיזכר באחד שעניין אותי באותה המשמרת אבל…אף אחד לא עלה בזכרוני, אולי היום נראה אותו במשמרת, מקווה מאוד.