התאהבתי ברוצח פרק 6

יום שישי הגיע, החלטתי לבשל בעצמי לכבוד שבת.
אצלנו בבית אין אף אחד שעושה קידוש ובשבילי יום שישי מאוד משמעותי.
הכנתי דגים של שבת, חריפים, זה מריח נפלא.
הכנתי גם קציצות ואורז.
את הסלטים כבר אכין לפני כניסת שבת.
עליתי לחדרי בחזרה בשביל להתקלח, הדלת של אלרואי הייתה פתוחה למחצה.
העפתי מבט קצר וראיתי אותו בוהה בתיקרה כששתי ידיו תחובות מתחת לראשו.
הוא נראה אלוהי מהצד, כל כך יפה ושמתי לב כשהוא לבד עם עצמו, הוא נראה כאילו בן אדם אחר, יותר רגוע, חושב המון, מה שהוא לא נוהג לעשות כשהוא בסביבת אנשים.
נכנסתי לחדרו ומבטו ישר הוסט לעברי.
עיניו השחורות ננעצו בעיניי הירוקות והנוצצות מהמראה המלאכי שלו.
"היי", אמרתי בשקט ובמבוכה, הוא הביט בי במבט שעכשיו נראה מסתורי, כאילו מנסה לפענח משהו ואני הבטתי בעיניו השחורות שהתכהו ונראו אפלות בין רגע.
"היי", הוא ענה, לא ביובש אך גם לא בהתלהבות, הוא כל כך קשה לפענוח, מבלבל אותי כל פעם עם המצבי רוח שלו, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי ופשוט שמרתי על קור רוח.
"הכנתי אוכל לשבת, רציתי…לבקש אולי אתה תוכל לעשות קידוש היום", ביקשתי ממנו ודמיינתי שחיוך קטן הופיע על פניו, זה היה נראה ככה.
"אין בעיה", הוא הסכים והסיט את מבטו בחזרה לתקרה.
על מה הוא חושב, תמיד רציתי להיכנס לראשו ולהיות חשופה לכל מחשבה שעוברת בראשו.
"איך אתה מרגיש?", שאלתי והבטתי על בטנו החשופה ועל התחבושת שמחסה את החתך.
"יותר טוב, אני כבר יכול ללכת", הוא אמר והנהנתי פעמיים בראשי.
"מי עשה לך את זה?", שאלתי ומבטו הופנה אליי בתנועה חדה ועיניו נראו ממש כעוסות.
"אוצר…אל תכנסי לחורים שהם לא שלך", הוא אמר בקול קשוח וטיפה כעוס ואני קמתי מהריצפה והתקדמתי לכיוון הדלת.
הוא ממש עיצבן אותי, למה הוא חייב תמיד להרוס כל רגע טוב בינינו?למה זה תמיד קורה איתו?נמאס לי מהמצבי רוח שלו, פשוט נמאס.
נכנסתי לחדרי והוצאתי מהארון שמלה לבנה לא חשופה לכבוד השבת ושמתי על המיטה, הוצאתי הלבשה תחתונה ושמתי על המיטה ליד השמלה ונכנסתי להתקלח.
אחרי המקלחת ירדתי למטה מוכנה לשבת וראיתי את הסלטים כבר חתוכים ומונחים על השולחן אחד ליד השני.
עניין אותי לדעת מי חתך אותם.
אלרואי יצא ממשרדו של אבי, הוא צלע לכיוון הכיסא במטבח והתיישב.
"מי חתך את הסלטים?", שאלתי אותו והוא הצביע עם האצבע שלו, מסמן שזה הוא.
"וואי תודה רבה, לא היית צריך", אמרתי בהתלהבות ואפילו הייתי קצת בשוק שהוא עשה את זה בעצמו.
הוא קרץ לעברי והוציא את האייפון מהכיס של הג'ינס שלו.
אחרי שסידרתי את השולחן והוספתי כמה דברים, אני, אבי ואלרואי התיישבנו וחיכינו שאלרואי יתחיל לברך.
"יום השישי…", הוא החל לברך והרגשתי איך האהבה שלי מתעצמת יותר ויותר, אני רוצה שהוא יהיה הגבר שלי, המושלם שלי, שיגע רק בי וילטף רק את פניי בכל בוקר.

אני זוכרת את הימים שהיינו מדברים יותר, הוא היה מספר לי עליו יותר ומרגיש חופשי לידי, הימים האלה לעולם לא ימחקו מראשי.אלה הימים הכי יפים שלנו ביחד.

"את יודעת …בחיים לא סמכתי ככה על בן אדם", אלרואי אמר וגרם לחיוך קטן להימרח על פניי.
"כנ"ל, אתה הבן אדם הראשון ש…שדיברתי איתו על אמא שלי", עניתי ועצב תקף אותי עם געגוע עצום.
"היי", אלרואי אמר והרים את ראשי המושפל לכיוונו והביט בי במבט שהמיס אותי מהרגע הראשון.
"היא גאה בך שם למעלה, את יודעת את זה נכון?", הוא שאל כשחיוך מלווה על פניו.
הנהנתי בראשי ולקחתי נשימה עמוקה, כדי להרגיע את גופי שרעד מגעגוע.
"יופי, אל תדאגי, אמא שלי ואבא שלי ביחד עם אמא שלך, שומרים עליה מכל רע", הוא אמר וגרם לי לצחקוק קל.
"אתה משהו אתה", אמרתי וחייכתי לעברו.
"את מיוחדת אוצר, כמו השם שלך", הוא אמר ועיניו סימנו לי שהוא כנה, שהתכוון לכל מילה שהוציא עכשיו מהפה שלו.
זה שימח אותי כל כך שקפצתי עליו והבאתי לו חיבוק גדול ומוחץ.

אחרי כל הזכרונות, דמעה ירדה מעיניי, מחיתי אותה וקמתי לשים לכולם אוכל.

התחלנו לאכול, הם ממש התענגו על כל ביס.
"יש לך ידי זהב", אלרואי אמר והמשיך לאכול כאילו זה יומו האחרון.
"תודה", עניתי בביישנות והמשכתי לאכול.
הארוחה הייתה שקטה, אף אחד לא טרח לדבר, לספר חוויות, או סתם משהו.
זה העציב אותי, איך שהחיים שלי נהיים חסרי משמעות.
מה שהכי העציב אותי זה למה שאבי נהפך מאז שאמי נפטרה מהמחלה הארורה הזאת, הוא נהפך להיות איש קר שאיכפת לו רק מהעבודה המלוכלכת שלו.
הוא כל היום קבור במשרדו, מחליף את אמא במעשים האלה שלו ושוכח שבתו כאן זקוקה לו יותר מכל ברגעים האלה עכשיו.
אני זקוקה לאבא שלי, שיחזור אלי ויעטוף אותי בחום שנהג לעטוף לפניי המוות של אמי.
פתאום הבנתי איך החיים שלי נראים, חסריי משמעות.
ההרגשה של להיות יתומה תמיד תוקפת אותי, אומנם אבי בחיים אבל אני לא מרגישה אותו איתי.