התאהבתי ברוצח פרק 5

אלרואי היה שרוע על הריצפה, נוטף דם ומתקשה לנשום.
רצתי לכיוונו והתיישבתי על ידו, בודקת מאיפה מגיע הדם.
הבכי והרעד תקפו אותי והתקשתי להתפקס.
"ל..לכי", אלרואי החל להגיד והשתעל.
"ת..תביאי….את התיק הרפואי…מהר", הוא אמר וישירות קמתי מהריצפה והלכתי למטבח ולקחתי את התיק.
"אלרואי..מ..מה לעשות?!", שאלתי בבכי חזק, הוא שוב השתעל והבנתי שהכל תלוי בי עכשיו.
פתחתי את התיק, בדקתי מה יש שם.
הוצאתי כל מיני תרופות לחיטוי והרבה פדים.
הרמתי את החולצה בחשש ממה שאראה שם.
היה לו חתך ממש עמוק, זאת אומרת ש…שדקרו אותו.
ידיי החלו לרעוד וככה גם כל הגוף שלי.
עיניו השחורות נראו כואבות, נראו אבודות, הוא זקוק לעזרתי.
חזרתי לעצמי, בעזרת המבט שלו, הוא תמיד נותן לי את הכוח לחזור לעצמי.
ניגבתי בעדינות את הדם, אבל הוא לא מפסיק לרדת.
שפכתי על האיזור הפצוע יוד כדי לחטא את האיזור ואלרואי התקפל מכאבים, כאב לי לראות אותו במצב כזה.
"אלרואי…אתה חייב רופא", אמרתי בבכי חלוש, שמתי על האיזור הפצוע תחבושת, לחצתי עליו כדי שהדם יפסיק לרדת.
"אוצר…הוא בדרך", הוא אמר וניסה לקום מהריצפה.
"הלו מה אתה עושה?!תישאר ככה, נחכה עד שהרופא יגיע", אמרתי, מנסה להרגיע את גופי הרועד ולהתגבר על הטראומה שמתחילה להתפתח.
הבטתי בו, הוא החל לחייך, הוא חייך אלי עכשיו אני…אני לא מדמיינת!
"מ..מה אתה מחייך?", שאלתי, לא מבינה מה עובר עליו.
"תודה", הוא אמר והחיוך עלה אוטומטית על פניי, הורדתי את החיוך ישר והודתי לו.
הדלת של הבית נפתחה והרופא משפחה נכנס והתיישב על יד אלרואי.
"היי יפיפייה, אני מב…", הרופא החל להגיד אבל אלרואי קטע אותו. "מזה יפיפייה?!אני מציע לך לסתום ולא להסתכל לכיוון שלה", אלרואי התעצבן ואני ממש התאפקתי לא לצחוק.
"סליחה…את יכולה לעלות לחדר?אני צריך לתפור לו את האיזור", הוא ביקש בנימוס ועליתי לחדר.

שעה עברה, אני לא יודעת מה הולך שם למטה, החלטתי לרדת ולבדוק.

ירדתי ואלרואי והרופא כבר לא היו שם.
רצתי לחדר שלו במהירות, פתחתי אותה והוא שכב שם על המיטה.
"היי", אמרתי, הוא הביט בי במבט הזה, המסתורי והממגנט.
הוא נראה עייף.
"טוב, תלך לישון אני…", באתי לקום אך הוא תפס את ידי והושיב אותי בחזרה.
"מה קרה?", שאלתי, מופתעת מהצעד שעשה עכשיו, אני לא רגילה לאלרואי הרגיש הזה.
"אולי…תישארי איתי עד שאני ארדם", הוא אמר והרגשתי עכשיו שהלב שלי עלה לשמיים, הוא רוצה שאני אשאר איתו.
"פשוט…הרופא אמר שאני צריך השגחה", הוא אמר והחיוך ירד למחצה, אולי זה סתם תירוץ אבל רוב הסיכויים שזה נכון.
הוא שילב את ידו בידי, הביט בי כמה שניות ועצם את עיניו.
אני ישבתי ככה בערך חצי שעה בלי לשים לב, הבטתי בפניו שנראו כו רגועות עכשיו.
הוא מושלם, אפילו הצלקת שעל הלחי שלו עושה אותו עוד יותר מושלם.
אני הבנתי שאני בחיים לא אוכל לצאת מהתסביך שקוראים לו אלרואי.
לעולם אוהב אותו.