התאהבתי ברוצח פרק 4

"כלום אבא…אה…פשוט כמעט נפלתי ואלרואי תפס אותי, זה הכל", שיקרתי בתקווה שהוא יאמין, אני לא רוצה לדעת מה הוא יעשה אם הוא יגלה את האמת.
"אוקיי",הוא אמר ומבט בוחן היה על פניו, זה הבהיל אותי קצת, מנסה לחשוב אם הוא האמין או לא.
לבסוף הוא חייך וחזר למשרדו, כמו תמיד, קבור שם ושוכח לבלות קצת עם בתו היחידה.
אין לי אמא, הוא צריך להבין לבד שאני צריכה איתו קצת זמן איכות, להנות איתו ולצבור חוויות ביחד.
אני בקושי זוכרת את הפעם האחרונה שבילינו ביחד, זה היה אולי כשאמי הייתה עדיין בחיים.
היינו נוהגים ללכת לים ביחד, למסעדות וללונה פארק, היה לי כל כך כיף איתם ביחד.
אמא שלי נפטרה מסרטן, היה לה גידול במוח, כשגילו את זה זה כבר היה מאוחר מידי.
זה קרה כשהייתי בת ארבע-עשרה, היא הלכה לעולמה, הותירה נערה ברגע שהיא הכי זקוקה לה בשלב החיים שלה, את הייעוץ ואת התמיכה, את האהבה שכל כך רציתי והייתי זקוקה לזה, עד היום בעצם.היא תמיד תחסר לי. תמיד תישאר האמא הכי טובה בעיניי, כזאת היא הייתה.מושלמת.

אלרואי הביט בי והבחין בדמעה שירדה מעיניי, הוא הרים את ראשי המושפל עם ידו והביט בי במבט המטריף שברגע הרגיע אותי.
רציתי להיות בין זרועותיו השריריות, חבוקה בינהם ולהרגיש את חום גופו שתמיד השתוקקתי להרגיש.
"אל תבכי, תהיי חזקה אוצר, היא גאה בך עכשיו, אני בטוח", הוא אמר בקול מרגיע וחשבתי איך הוא יודע שאני בוכה בגללה.
"איך ידעת?", שאלתי בקול רועד, הוא הביט בי במבט מנחם, אבל חיוך לא זכיתי לראות.
"הספקתי להכיר אותך אוצר", הוא אמר בקול צרוד ושם את ידו על לחיי, הרגשתי איך כל גופי החל לרעוד מהמגע המרטיט שלו, כמה חיכיתי לרגע הזה, הוא הביט בי וסוף סוף זה לא המבט המאיים והאדיש שתמיד על פניו, זה מבט מבין, מנחם ומרגיע.
"בואי", הוא אמר כמעט בלחש ומשך אותי אל בין זרועותיו הגדולות והחמימות ועטף אותי בחיבוק גדול, הרגשתי כאילו החלום שלי התגשם, הגבר שאני אוהבת יותר מהכל מחבק אותי ומרגיע אותי ברגעים שאני הכי זקוקה לזה.
"תודה", מלמלתי אל בין זרועותיו בבכי שקט וחלוש, הוא הידק את חיבוקו והרגשתי יותר בטוחה, יותר מוגנת ויותר רגועה.

***
"בוקר טוב", אמרתי מחוייכת לאלרואי שישב במטבח ושתה את הקפה שלו.
"בוקר טוב", הוא ענה בקרירות ובאדישות והאלרואי מאתמול נעלם בשנייה וניפץ את המחשבה שהוא השתנה.
"הכל בסדר?", שאלתי, אולי עובר עליו משהו, רציתי לוודא, לא רציתי לאבד אותו.
"כן", הוא ענה שוב בקרירות, כל כך כעסתי, הרגשתי איך אני שוב מפתחת כלפיו שנאה והתחלתי שוב לרחם על עצמי, כמה אני עוד אספוג את ההתנהגות הזו ממנו, אני חושבת שהגיע הזמן שלי לוותר.
הכנתי לעצמי כוס עם נס קפה והתיישבתי בסלון, לא רציתי להיות בנוכחותו עוד רגע אחד.

בשעה תשע אני אמורה להיות בעבודה החדשה שלי, אני אסע לבד, עם הרכב שלי, לא צריכה שאלרואי יקח אותי כאילו אני ילדה קטנה שצריכה הגנה.
התקבלתי בסוף, הם אמרו שהם מרוצים ממני, רציתי שאמא שלי תהיה איתי ותגיד לי שהיא גאה בי על הרצון הזה של להיות עצמאית ולא תלויה באבא העשיר שלה. לפעמים החיים לא הוגנים, האנשים הכי טובים עוזבים את העולם ראשונים והרעים נשארים ומקלקלים את המעט שנשאר.

נכנסתי לחנות, הכל מותגים ותלוי על קולבים, זה יותר קל שזה על הקולבים, לא צריך לקפל ולהסתבך.
"בוקר טוב יפייפיה", שירה, המנהלת אמרה לי, מחייכת חיוך מנומס ונעמדתי מולה.
"אני אוהבת את הלבוש שלך, כל הכבוד לך", היא החמיאה לי ולחיי האדימו מהמבוכה.
לבשתי בסה"כ ג'ינס בהיר משופשף וחולצת לקוסט בצבע צהוב זוהר ונעלי בובה שחורות.
"תודה רבה", עניתי ולא הפסקתי לחייך.
***

"ביי בנות", נפרדתי מהן ויצאתי מהחנות.
ממש התחברתי לעובדות ולמנהלת, הן מדהימות וסבלניות, שגעתי אותן ושאלתי כל רגע איפה כל דבר נמצא, רציתי לקלוט כמה שיותר מהר וככה פחות אשגע אותן.
נכנסתי לרכב שלי והתחלתי בדרכי אל הבית.
בדרך הביתה עברתי ליד ביתו של אלירן, הוא גר קרוב אלי, הוא עמד עם מישהי ממש יפה, הם התנשקו כאילו אין מחר.
פלטתי גיחוך והנדתי את ראשי מצד לצד, לא מופתעת שזה מה שהוא יעשה, הוא ממש השפוט של אלרואי, זה הצחיק אותי ועורר בי רחמים עליו, ממש ירד לי ממנו, כי אין לו עמוד שדרה ומילה משלו אם היה גבר אמיתי הוא היה נלחם עליי.
המשכתי לכיוון ביתי ולבסוף הגעתי.

נכנסתי הביתה והיה ממש שקט, לא היה אף אחד בבית, כל כך השתוקקתי לרגע הזה שאהיה לבד בבית ואזכה להנות מהשקט הזה.
עליתי לחדרי, התקלחתי ולבשתי מכנס קצר בצבע שחור וחולצה משוחררת לבנה.
ירדתי בחזרה למטה, מזמזמת בכיף שלי שיר והתחלתי להכין לעצמי ארוחת צהריים.
שמעתי את הדלת נפתחת ונטרקת.
סובבתי את ראשי ולא האמנתי למה שראיתי, כל גופי החל לרעוד והרגשתי איך אני עומדת להתעלף מהמראה הזוועתי שהתגלה אל מול עיניי.