התאהבתי ברוצח פרק 3

"אתה לא אבא שלי, תפסיק לאיים עליי", יריתי בכעס לעברו, עיניו השחורות התכהו ונראו כמו ים שחור סוער.
הוא כבר לא נראה אדיש, הוא נהיה עצבני.
"אוצר…אני רק ממלא אחר ההוראות של אבא שלך, מה איכפת לי עם מי תהיי ועם מי לא. את חיי האהבה שלך תנהלי בעצמך אבל תתרחקי מהאנשים של אבא שלך, אלירן מחוץ לעסק", הוא קבע עובדה ודמעה בוגדנית ירדה ישירות על לחיי, מרטיבה את פניי ומשאירה טעם מלוח בפי.
אלרואי הביט בי והתעלם מהדמעה, נשאר אדיש לרגשות העצומים שאני מרגישה עכשיו אליו, שנאה, אהבה, תשוקה, הכל מתערבב בגופי ונותן לי להרגיש רע וחולשה.
הוא רובוט חסר רגשות, אני פשוט שונאת אותו.
"תעזוב לי את היד", אמרתי בשקט, לא מסתירה את השנאה שכרגע חשתי כלפיו.
הוא שיחרר את ידי בזלזול וחזר לעיסוקים שלו, כאילו לא קרה כלום, העיקר שאמר את שלו והוא יכול להמשיך ביום שלו.
רק לי יהיה יום שחור בגללו, יום מלא בזעם ועצב, כמו שלרוב הוא גורם לימים שלי לעבור.
אבל אני לא אכנע, אני כן אצא עם אלירן, גם אם טוב לו וגם אם לא.
"אלירן תבוא אלי", שלחתי לו ישר ולעניין, רציתי קצת להתנחם במשהו, הוא היחידי שגורם לי להרגיש טוב ולשכוח מאלרואי.
"בדרך", הוא שלח בחזרה אחרי חמש דקות וחיוך עלה על פניי, חיוך מרוצה.

אחרי עשרים דקות, אלירן כבר ישב איתי בסלון, ישבנו וראינו סרט מצחיק של אדם סנדלר, השחקן הכי אהוב עליי.
"אין הוא שרוט האדם הזה", אלירן אמר בהתלהבות וצחק מאיזו סצינה שלא כל כך הייתה מצחיקה אבל זרמתי איתו.
הוא תפס את ידי והחזיק אותה, היינו ככה כל הסרט והתרגשתי, הרגשתי בטוחה לידו.
"אלירן", שמעתי את קולו של אלרואי וכל כך לא היה לי כוח לזה עכשיו.
"אה אחי", הוא אמר, עדיין מתרכז בסרט ואוחז בידי.
"בוא לסיגריה", הוא אמר ואלירן ישר הסכים איתו.
הם יצאו החוצה, עניין אותי כל כך על מה הם מדברים.
המשכתי לראות את הסרט, צחקתי עם עצמי כמו משוגעת, אני מכורה לסרטים שלו.
אלירן ואלרואי חזרו לסלון, צוחקים ונראים כאילו לא רבו אתמול.
שניהם התיישבו, אלירן לידי ואלרואי בספה ליד.
נוא כזה יפה, המבט שלו ואפילו הישיבה שלו הטריפה כל איבר בגופי, הכל בו כל כך מושך וכל כך גברי.
ידו של אלירן לא חזרה לאחוז את ידי, הבנתי שהוא שטף לו את המוח.
קמתי מהספה ושניהם הפנו את מבטם אליי.
"מה לאן את הולכת?", אלירן שאל ואני הבטתי בו במבט מרחם, שפוט של אלרואי.
"לא בא לי לשבת לידך…גם לא ליד אלרואי", אמרתי בכעס ועליתי לחדרי.
נשכבתי על המיטה ופלטתי אנחת ייאוש, חשבתי לעצמי, למה הייתי צריכה להיוולד לאבא מפיונר, אני מרגישה אזוקה ומוגבלת, אני רוצה להיות בחורה נורמלית ורוצה אהבה בריאה והדדית.
מה אני צריכה את הצמד חמד האלה שמקשיבים רק אחד לשני.
***

"איך היה?", אלרואי שאל כאילו זה מעניין אותו.
"בסדר, חנות בגדים אתה יודע, אני חושבת שהם מרוצים ממני", אמרתי, הייתי בראיון עבודה בחנות בגדים חדשה שנפתחה במתחם העיר, המנהלת הייתה ממש חמודה ויצאתי בהרגשה שמרוצים ממני.
"בהצלחה", הוא אמר בטון רציני, לא מראה טיפה של התכוונות, העפתי לעברו מבט, יד אחת שלו הייתה מונח על רגלו ויד אחת על ההגה, התמכרתי אליו, אני מכורה ואובססיבית, כל תנועה שהוא עושה גורם לגוף שלי לרטוט בצורה בלתי נתנת להסברה.
האקדח שלו היה מונח בין המושבים וזה גרם לי לפחד, להירתע מעט ולהביט מבעד לחלון, הוא באמת משתמש בזה ורוצח אנשים, איך אפשר לעשות את זה?איפה המצפון של הבן אדם, איך מאבדים אותו בין רגע אחד?
הגענו הביתה, אלרואי נכנס אחרי וטרק את הדלת.
"תודה על הטרמפ", הודתי לו והוא הביט בעיניי במבט המסתורי שלו והנהן פעם אחת בראשו.
הוא התיישב בסלון על הספה ממול הטלוויזיה, יד אחת הוא שם על הספה ובידו השנייה הוא חיפש מה לראות.
התיישבתי על ידו, מנסה לגרום לעצמי לא להתרגש מהנוכחות שלו ומהריח המשגע שלו אבל.. אני לא מצליחה, האובססיה שלי אליו מתגברת מיום ליום.
"אני מקווה שבאמת הפנמת את מה שאמרתי לך", הוא אמר לאחר שתיקה קצרה ופערתי את עיניי.
"מי אתה חושב שאתה אה?אני אחליט מה טוב בשבילי ומה לא וכרגע אתה לא בא לי בטוב בכלל", אמרתי בכעס וקמתי מהספה, באתי ללכת אבל הוא תפס אותי עם שתיי רגליו ומשך אותי אליו.
נפלתי עליו והוא הביט בי באדישות המוכרת שלו, לא משנה מבט.
"אני רציני אוצר, אם אני אדע שאת יוצאת איתו…" "אז מה?על הזין שלי מה אתה חושב אני אעשה מה שבא לי"אמרתי, מתגרה בו, גורמת לו להתעצבן.
הוא שו א שמדברים אליו ככה, יופי, שיתפוצץ.
"מה אמרת?", הוא שאל בטון שקט ושמעתי את הכעס שלו דרכו.
קמתי ממנו ועמדתי מולו, מפחדת מהשקט שלו.
הוא הידק את לסתו בחוזקה ועצם את עיניו.
אחרי כמה שניות הוא פקח את עיניו ובעט בשולחן שהיה מאחורי והביט בי במבט רצחני.
"בחיים שלך, אבל בחיים שלך אל תדברי אלי כמו אל זבל הבנת אןתי?", הוא שאל וחייכתי, מתגרה בו עוד יותר.
"אז אל תציב לי עובדות ותקבע לי עם מי לצאת",
"תקשיבי אוצר…"
"מה הולך פה?", אבי שאל והביט בנו, מחכה לתשובה.