התאהבתי ברוצח פרק 21

בסוף הפרק תקראו את 'רציתי להוסיף'

דבר כבר!", צעקתי בחוסר סבלנות ורגלי החלה לרעוד בקצב מהיר.
"אבא שלך, הוא…טוען שמסרו לו שאלירן מלשין לאחד האוייבים הכי הגדולים שלו", בלעתי את רוקי ופערתי את עיניי.
לא רציתי להאמין לזה, משהו בי לא קיבל את זה.
"אתה מאמין לזה?", שאלתי, הוא נעץ בי מבט מופתע מהשאלה שהייתה אמורה להיות מובנת מאליו.
"ברור שלא!אני מכיר אותו שנים והוא לא מלשין, הוא ימות ולא ילשין", אלרואי אמר, בטוח בעצמו וקם מהספה.
הוא שם את שתי ידיו מאחוריי ראשו, על העורף והחל ללכת מצד לצד.
"איפה הוא עכשיו?הוא בסדר בכלל?", קמתי גם אני מהספה ונעמדתי מולו, עצרתי את הליכתו הלוך חזור ועיניו השחורות הביטו בי בייאוש.
"אני לא יודע, אבא שלך לא רוצה להגיד לי כלום, הוא יודע שאני לא מאמין לזה ויודע שאם אני אדע איפה הוא, אז אני אלך להוציא אותו משם", הוא אמר ופניו נראו מודאגות מתמיד.
"ואם אני אתקשר אליו, זה יעזור?", שאלתי, הוא הניד את ראשו לשלילה.
"מה נעשה עכשיו?", קולי היה חלוש ומלא בדאגה, הרגשתי חסרת אונים וששוב חיי הולכים לכיוון ההפוך.
"תהיי רגועה אוצר, אני אוציא אותו, אני מבטיח", הוא נתן את מילתו והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו, הוא תמיד מקיים את ההבטחות שלו. הוא חזק ובלתי מנוצח. הוא יוציא אותו.
"לכי לנוח בינתיים בסדר", הוא אמר וטפח פעמיים על הכרית עם ידו. שמתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי.

"אלרואי!", צרחתי בהיסטריה.
"מה קרה?!", הוא נבהל והתיישב על ידי בספה.
"אלרואי!כואב לי!", צרחתי, לא יכולתי לסבול את הכאב בראשי, ידיי החזיקו את הראש בחוזקה, הרגשתי כאילו המוח עומד להתפוצץ.
"מה יש לך אוצר?!"אלרואי צעק, לא ידע מה לעשות.
"אני לא יכולה עם הכאב הזה", בכיתי והתחלתי להרגיש מסוחררת, ראשי נפל על הכרית ועיניי נעצמו.

פקחתי את עיניי, הכל מטושטש מסביבי, אלרואי ואבי ישבו על כיסאות מולי, עינהם היו עצומות.
רק עכשיו קלטתי שאני בבית חולים, נזכרתי שהתעלפתי מהכאבי ראש.
הכל מסביבי לבן וכחול, אלה הצבעים הכי דומיננטיים בחדר, זה גרם לי לסחרחורת.
שונאת בתי חולים. זה מזכיר לי את הימים האחרונים של אמי שביליתי אותם איתה, כאן בבית החולים.
שנאתי את הריח, שנאתי את הצפצופים ואת העובדה שאני יכולה להידבק באיזו מחלה אבל, לא יכולתי לעזוב את אמי ברגע הכי קריטי. אלו היו הרגעים האחרונים שלי איתה.
"היי", אלרואי אמר, הוא קם מהכיסא והתקרב לכיווני.
"היי", אמרתי בקול צרוד והבטתי בעיניו השחורות שנראו ממש עייפות.
"כמה זמן אנחנו כאן?", שאלתי את אלרואי והוא התיישב על המיטה לידי.
"יום", הוא אמר ותפס את כף ידי והעביר בגופי רטט.
"מה יש לי?", שאלתי בחשש.
הוא שתק וסירב לדבר.
"אוצר, אני…", הוא עצר, התקשה לדבר.
"ילדה שלי", אמי ששכבה על המיטה לידי אמרה. הבטתי בעינייה ולרגע הרגשתי כאילו רק אני והיא נמצאות בחדר.
"אמא מה יש לי?", שאלתי בבכי, היא הביטה בי וחייכה חיןך מרגיע.
"הכל בסדר, אני איתך", היא אמרה והבטתי על אלרואי שנראה מבולבל.
"אוצר, היא לא שם", הוא אמר בעדינות.
"היא כן, אני לא משוגעת", הגנתי על עצמי.
"אוצר היא לא" "היא כן" "היא לא את הוזה!", הוא הרים את קולו, כאילו כעס עליי.
"אני לא הוזה", אמרתי בלחש.
"אוצר…יש לך גידול במוח"