התאהבתי ברוצח פרק 18

בבוקר שלמחרת, קמתי בהרגשה טובה יותר. לראשונה מזה חודשיים שעברו להם כמו אוויר, מלאים בכאב ורחמים עצמיים שהיה נדמה שלא יעברו בחיים. והכל בזכות אלרואי. מתחת לכל המסכות הקשוחות והרציניות נמצא האלרואי שעדיין איכפת לו ממני, שיגן עליי מכל צרה. אני יודעת שזה אכזרי ולא מוסרי לדעת שיניר מת וטוב לי עם זה. אבל זה גרם לי לתחושה של שחרור וכל הפחד שגר אצלי כל החודשיים האלה נעלם.
"אלרואי", קראתי בשמו והוא הרים לעברי עיניים עייפות חסרות שינה.
"בוקר טוב", הוא אמר ולגם מהקפה שלו.
"בוקר טוב", השבתי והתיישבתי על ידו בסלון.
"רציתי אמ… להגיד לך תודה",הוא הביט עמוק בתוך עיניי והעלה חיוך קטן שלא תמיד אני זוכה לראות.
אלרואי נוהג להיות תמיד רציני, אחד כזה שלא יודע לחייך. תמיד דמותו רצינית ומפחידה שמרתיעה כל אחד שרואה אותו. חוץ מהבנות. הבנות נמשכות אליו כמו יתוש אל דם, הן לא עומדות בפניי העיניים השחורות שלו וגופו השרירי והגדול. וחושבות שהצלקת החרוטה על הלחי השמאלית שלו זה הדבר הכי סקסי שראו. גם אני חושבת ככה.
אפילו הידיעה שהוא רוצח אנשים בלי למצמץ עין אחת ועושה את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי, מושך אותי עוד יותר אליו וגורם לי לרצות אותו יותר.
זה היה נושא חריג אצלי, רוצחים. הייתי מתעבת אותם, שונאת אותם על זה שהם לוקחים את החוק בידהם ומחליטים מי יחייה ומי לא. אבל עם הזמן זה הפך להיות מקובל אצלי. כן. נהפכתי להיות אובססיבית לאלרואי.מאוהבת עד כאב ברוצח הכי מיומן שאני מכירה והכי נאמן לבעליו.
שזה במקרה אבא שלי.
"עשית את זה לבד?", התעניינתי.
"זה משנה?", הוא שאל והניח את הכוס שאחז בידו על השולחן.
"כן, בבקשה תגיד לי מי עוד יודע על זה", סוג של התחננתי. לא רציתי שזרים ידעו על ה"מתנה" שקיבלתי ממי שהחשבתי כבן זוג שלי ביום ההולדת שלי.
"אלירן", הוא ענה בקצרה. אלירן גם התאמץ למעני. אחרי הכל עדיין איכפת לו או שפשוט פחד לסרב למילה של אלרואי?
"הבנתי", מלמלתי והשפלתי את מבטי.
"טוב, אני חייב לזוז", הוא אמר וקם מהספה.
"שהיה לך יום טוב", אמרתי, הוא קרץ לעברי והתקדם בצעדים הגבריים שלו לעבר הדלת של היציאה.
השאיר שביל אדיר של הבושם הגברי והמשגע שלו.
***

"אלירן, תתקשר אליי כשתראה את ההודעה", שלחתי לו והנחתי את הפלאפון על השולחן.
הרגשתי צורך להודות לו פנים מול פנים.
הפלאפון החל לרטוט על השולחן ונטלתי אותו ועל התג היה רשום אלירן.
"היי"
"היי יפה, מה נשמע?"
"בסדר, מה קמת מהשינה?"
"וואלה כן, משתדל לא להירדם שוב"
"אם אתה כל כך עייף אז תחזור לישון"
"לא, יש לי סידורים נשמה, מה איתך הכל בסדר?"
"כן, האמת היא שרציתי שתבוא אליי, אני צריכה לדבר איתך"
"האמת היא שאני ממהר קצת אבל…את יודעת מה אני אבוא"
"עזוב, אני אגיע"
"בטוחה?"
"כן, אני יוצאת עכשיו"
"טוב יפה, מחכה לך"

עליתי לחדרי, לבשתי ג'ינס שחור, חולצה לבנה וארוכה ומעיל שחור מעור.
נעלתי מגף עם עקב קטן יומיומי בצבע שחור.
הטזתי על צווארי בושם של קוקו שאנל ויצאתי.
***

"היי יפה", אלירן אמר והכניס אותי אל ביתו.
הוא היה נטול חולצה ולבוש רק בג'ינס שחור וגרביים לבנות עבות שמתאימות למזג האוויר בחוץ
"לא קר לך?", שאלתי והתיישבתי על הספה בסלון.
"תמיד חם לי", הוא אמר והדליק את הקומקום.
קמתי מהספה והתקדמתי לכיוונו.
"תראה…אני רציתי להודות לך", אמרתי ועיניו נראו קצת מבולבלות.
"על מה?", הוא שאל ונשען על השיש וידיו השתלבו על חזו המנופח משרירים.
"על אתמול, אני יודעת מה עשיתם", אמרתי ופניו נהפכו לרציניות בין רגע.
"אלרואי סיפר לך?", הוא שאל והנהנתי.
"את לא צריכה להודות לי, הבן זונה הזה קיבל את מה שמגיע לו", הוא אמר וגרם לי לחייך.
תמיד כשהוא מתעצבן יש לו את המבט הזה שרק לו יכול להיות. מבט מצחיק ואפילו מתוק.
"בואי לפה", הוא אמר ופתח את זרועותיו לחיבוק.
זרועותיו החמות והגדולות חיממו אותי מהקור החודר.
נהנתי להרגיש אותו, הוא היחיד שידע לגרום לי להוכיח לי שאלרואי הוא לא הגבר היחיד שקיים בעולם.
התנתקנו מהחיבוק ועיניי פגשו את עיניו האפורות שהיו סוערות עכשיו.
הוא בלע את רוקו והביט בי במבט רציני, כאילו הולך להציע לי נישואין.
"אוצר…אני אוהב אותך"