התאהבתי ברוצח פרק 17

"בוקר", אמרתי לאלרואי כשעברתי על ידו בסלון בדרכי לחצר האחורית.
התיישבתי על הכיסא והרמתי את רגליי והנחתי אותן על השולחן.
הוצאתי מהחפיסה סיגריה אחת ותחבתי אל פי.
"קחי", לפתע שמעתי את קולו של אלרואי, הוא זרק את המצת לעברי ותפסתי אותה.
"תודה", אמרתי לאחר שהדלקתי.
הוא לקח כיסא והניח מולי, הוא התיישב עליו.
רגליו היו מפוסקות במעט ופרקיי ידיו נחו על ברכיו.
עיניו השחורות ננעצו בעיניי והציתו את התשוקה מחדש בכל גופי.
"את יודעת…עברו כבר חודשיים מאז אותו היום, אני לא מוותר לך", הוא אמר וגרם לכעס להחליף את התשוקה.
"דיי אלרואי, עד שיצאתי משם, אני לא מתכוונת לחזור לאותו המקום", יריתי לעברו בכעס ושאפתי מהסיגריה.
"סעמק, למה את כזאת נודניקית למה?!",הוא התעצבן וקם מהכיסא.
ידיו היו משולבות מאחורי עורפו והוא הביט בי במבט רציני שדורש תשובה. ממש שנאתי אותו באותו הרגע.
"אתה יודע מה?אתה כל כך רוצה לדעת מה עשו לי?", שאלתי וקמתי גם אני מהכיסא ונעמדתי מול פניו ממש קרוב.
"כן, דברי", הוא פקד עליי.
"אנסו אותי אלרואי, אנסו אותי ביום-הולדת שלי!מה אתה אומר על זה?חוות דעת, משהו?", שאלתי בכעס ובציניות, הוא עמד מולי, משותק, לא החליף שום הבעת פנים.
"מה?תפאום בלעת את הלשון?", שאלתי וחייכתי בציניות.
"יניר עשה לך את זה?", הוא שאל בשקט והכעס נראה על פניו.
"אני לא אגיד לך מי זה היה", אמרתי ולסתו התקשחה, הוא איגרף את כפות ידיו והביט בי במבט רצחני.
"אוצר, תעני לי לפני שאני מאבד שליטה, יניר עשה לך את זה?", הוא שאל שוב ושתקתי, פחדתי להודות בזה.
"אוצר אם את לא תגידי לי אני אעזר באבא שלך, תוך שנייה הוא מביא תשובה. אז כדאי לך לענות לי", הוא איים, כל כך רציתי להרוג אותו באותו הרגע, הוא חסר כל רגש, נמאס לי ממנו.
"כן, זה היה הוא!", צעקתי ורגלו בעטה בכיסא בחוזקה.
הוא הביט בי לעוד כמה שניות והלך.
השאיר אותי באוויר, למרות שאני כבר יודעת מה הצעד הבא שלו והרגשתי שכבר לא איכפת לי, שהצורך לנקמה היה חזק יותר מהמצפון שלי.

נקודת מבט של אלרואי:
"אלירן, איפה אתה?", שאלתי אותו בחוסר סבלנות.
"בבית, מה אתה עצבני?", הוא שאל בקול עייף, כל זמן פנוי שהוא מוצא הוא מנצל בשינה.
"אני בא", אמרתי וניתקתי.
אני מתקשה להאמין שאוצר נאנסה, החיים שלה גם ככה על הקצה, עכשיו גם זה?זה לא מגיע לה, אני עד לזה שזה לא מגיע לה.
אחרי שלוש דקות של נסיעה הגעתי לאלירן.
עברתי את השער ודפקתי על דלתו.
הוא פתח את הדלת והכניס אותי פנימה.
"מה אחי, מה קרה?", הוא שאל ולגם מבקבוק הבירה שהחזיק בידו.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, היום אני ואתה, תופסים מישהו, כבר ביררתי עליו הכל, אנחנו מתעללים בו ובסוף נשחט את הבן זונה הזה", אמרתי בעצבים, רק לחשוב על מה שהיא עברה, בחיים לא הרגשתי כל כך מעוצבן, עם הדחף לרצוח בן אדם.
המשימות שאסף שולח אותי אליהן זאת עבודה, מחוייבות.
אבל אוצר…זה כבר עניין אישי, זה כאילו שפגעו בי.
"מי זה?למה אסף לא עידכן אותי?", הוא שאל והניח את בקבוק הבירה על השולחן במטבח.
"כי זה לא קשור לאסף, זה קשור אליי, אתה בעניין או לא?", שאלתי בעוד אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס, בודק מה השעה.
"ברור אחי, מי הבן זונה שהתעסק איתך?", הוא שאל ונראה דרוך לבצע את המשימה הזאת.
"זה לא איתי, זה עם אוצר", אמרתי, הייתי חייב להגיד לו, הוא צריך לדעת לאן הוא נכנס.
"מה?מה עשו לה?", הוא שאל.
אני אסביר לך בדרך", אמרתי ואלירן הלך להתארגן.
***

"אז מה יבן זונה, נהנית לאנוס את אוצר?", אלירן שאל ותפס את גרונו בידו וחנק אותו.
"תענה, מה אתה שותק?", אלירן צעק והביא לו אגרוף בידו השנייה.
"בטח שנהניתי, כוסית כזאת, איך אפשר להתאפק", הוא התגרה, מעז לשחק איתנו כשהוא קשור על עץ בלי בגדים.
התקדמתי אליו בצעדים איטיים, נעמדתי מולו והבטתי על פניו המחוייכות, יודע שזאת בסה"כ מגננה, שלא נחשוב שהוא מפחד אבל בתוך תוכו הוא משקשק.
"יניר יניר…", מלמלתי והוצאתי את הסכין הקטנה והחדה במיוחד שלי.
עיניו הביטו על הלהב במבט מפוחד ומבוהל, העלה סיטואציות כואבות שבהן אני הולך לחתוך אותו, איפה ומתי.
"יניר, אתה בכלל יודע עם מי יש לך כאן עסק?", שאלתי, ניסיתי כמה שיותר להראות רגוע ומשועשע מהעניין, אבל בתוך תוכי כבר רציתי לראות אותו שחוט ונוטף בדם.
ללא רוח חיים.
"למה מי אתם בכלל?שני ליצנים משועממים ומושפעים", הוא ענה בביטחון, הרמתי את ידיו הקשורות ותפסתי את אחת האצבעות שלו וחתכתי אותה.
הוא החל לצרוח, אחח הסיפוק, כמה שאני אוהב אותך.
אלירן התקרב אליו וירק על פרצופו.
"ליצנים אה?", שאלתי ברטוריות והוא הביט על אצבעו, מפוחד ורועד.
"אל תהיה עצוב, יש לנו את כל הלילה להיות ביחד", אמרתי וחייכתי בערמומיות.

***

"הנה אתה…", רציתי להמשיך לדבר אבל הכתמי דם שהיו על בגדיו של אלרואי הסבירו לי הכל.
"אוצר, אני עייף, נדבר מחר", הוא אמר והביט בי בעייפות, כאילו מאשר את מה שבאתי לשאול אותו לפני רגע.
"בבקשה, אפשר לדבר איתך אחרי שתתקלח?", שאלתי והוא הנהן בראשו.

הבנתי מאיפה הוא חזר והכי כואב לי זה שלא כואב לי על יניר, שזה שיחרר את כל הכעס והעצבים שנצברו כל החודשיים בתוכי.
שאין בי שום הרגשה של אשמה למצבו.
שאני שמחה שהוא קבור בטח מתחת לאדמה ללא רוח חיים, בדיוק כמו שהייתי כל החודשיים האלה.