התאהבתי ברוצח פרק 16

– זכרונות יותר גרועים מכדורים.
– קרלוס רואיס סאפון.

"אוצר חכי שנייה", אלרואי צעק לעברי בזמן שאני מנסה רק להתחמק מהשאלות שחוזרות על עצמן כבר שבועיים שלמים.
"אלרואי", אמרתי בייאוש וסובבתי את פניי לכיוונו ביחד עם גופי והבטתי בעיניו השחורות.
"אוצר…בבקשה, תסמכי עליי", הוא ביקש בקול טיפה מתחנן, מסיר את המסכה הקשוחה מפניו וחושף מולי את הרכות שבו.
"לסמוך עליך?", שאלתי בכיווץ גבות, הוא בלע את רוקו והביט בי במבט מתחנן, מיואש, העיקר שאגיד לו מה קרה באותו היום הארור, ביום-הולדת שלי.
"כן, תסמכי עליי, את יודעת שאת יכולה", הוא אמר בלחש ולקח כמה צעדים קדימה, לעברי.
"אלרואי, איך אני אדע שאחרי שאספר לך את זה אתה לא תיקח את האקדח שלך ותירה לאותו הבן אדם כדור בראש?", שאלתי ורק אחרי כמה רגעים הבנתי שטעיתי, לא הייתי צריכה להגיד את זה, הסגרתי את עצמי.
"אז מישהו עשה לך משהו, אני…אני לא אעשה את זה אוצר, את יכולה להגיד לי", הוא אמר, כמעט שיכנע אותי לשפוך את כל העול שהתאסף מאותו הלילה.
"עזוב…בבקשה, תניח לי כבר", הייתי כבר יותר ממיואשת.
הוא הטיח בפניי את כל מה שזכור לי מאותו הלילה עם כל השאלות שלו וגרם לי להיזכר בעוד כמה פרטים שזכרתי במעורפל, עכשיו התמונות נראו בבירור בראשי.

אני לא אשכח את ההרגשה שהרגשתי כשקמתי למחרת בבוקר.
עיני הייתה נפוחה, עד היום היא נפוחה, רק פחות.
על גופי היו סימנים כחולים שהיום כבר כמעט ולא נראים לעין.
המיטה הייתה מכוסה בדם, כל האיזור למטה היה פצוע מהאונס, עד היום כואב לי לעשות את צרכיי.
זה היה אונס אכזרי, לא חשבתי שזה יקרה לי, לא חשבתי שזאת תהיה אני.
הכחשתי, הכחשתי במיוחד עם עצמי.
לא רציתי להאמין לזה, למרות כל ההוכחות שהיו על גופי.
לא רציתי להאמין לזה. גם עכשיו אני לא מאמינה לזה.
גופי מוכה בהלם, נתקף בטראומה וכואב פיזית.
אני הפסקתי לעבוד, הפסקתי לתקשר.
לרוב מסתגרת בחדרי וננעלת בתוך עצמי, מכריחה את עצמי להדחיק, למחוק ולשכוח.
מתקלחת חמש פעמים ביום, מרגישה טמאה ומלוכלכת.
אני כבר משתגעת, מפתחת מחשבות אובדניות.
רוצה להיעלם מהעולם הזה ולהצטרף לאמי.
בטח בעולם שלה כל הטוב מקיף אותו.
לפעמים זה מרגיש כאילו המוות זה כאן והחיים הם למעלה.
ככה אני מרגישה עכשיו.

"את יודעת מה…אם את לא תספרי לי, אני אשאל את יניר בעצמי", הוא אמר ובא ללכת, תפסתי את ידו לפני שהצליח לברוח וסובבתי אותו לכיווני בתנועה חדה .
"בבקשה…תן לי את האפשרות לספר לך כשאני ארצה, אל תכריח אותי לספר לך משהו שאני לא רוצה לספר…אתה לא יכול לדרוש ממני את זה, אתה לא חבר שלי, לא בעלי ולא אבא שלי אז…תפסיק להתערב לי בחיים", אמרתי בשקט, הוא שתק, ידע שצדקתי בכל מילה.
הוא נכנע והפסיק לנסות.

"ילדה שלי", שמעתי את קולה של אמי, הזדקפתי לישיבה על המיטה והבטתי במבטה העצוב.
"אמא…", לחשבתי בקול רועד, נותנת לדמעות לזלוג בחופשיות ולכאב להשתחרר.
היא התקרבה אליי ונתנה חיבוק מרגיע, ליטפה את ראשי כמו בימים שהייתי הילדה הקטנה שלה, בלילות שהיו לי סיוטים ורק ידיה הקסומות היו מעבירות את כל ההרגשה הרעה ממני.
"אמא… תקחי אותי איתך", ביקשתי בבכי חלוש.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר בקרוב", היא הבטיחה והמשיכה לחבק את ליבי הפצוע עם הליטופים שלה.
"תלכי לישון, אני כאן איתך", היא לחשה בחיוך ועשיתי כרצונה.