התאהבתי ברוצח פרק 15

*אני מזהירה, הפרק יהיה מאוד קשה לקריאה.

עבר כבר חודש וחצי מאז השיחה ביני לבין יניר. הוא באמת השתדל כמה שיותר להיות בבית ולקח כמה ימי חופשה למעני, הוא ממש הוכיח שהוא רציני לגביי.
ואני יכולה להגיד שממש התחברתי אליו ואפילו יש לי רגש קטן אליו.
אני ואלרואי בקושי מחליפים מילה, רק "בוקר טוב" ו "לילה טוב", אני התייאשתי וחשבתי שהגיע הזמן לסגור עוד פינה בחיים.
אלרואי באמת חשוב לי ואני גם לעולם לא אשכח את התקופה היפה שלנו, את התקופה הזאת אני אנצור עמוק עמוק בלב ואשאיר אותה שם. לתמיד.
הבנתי והפנמתי שאני והוא לא נוכל להיות ביחד, עם כל האהבה שאני חשה כלפיו, אני מדחיקה אותה כמה שאני יכולה ונותנת ליניר להחליף את מקומו.

היום אני חוגגת את יום הולדת העשרים ואחת שלי, הזמנתי כמה חברים מהצבא וכמה מהתיכון שעדיין נשארתי איתם בקשר. הזמנתי גם את אלרואי, מתוך נימוס.
הוא הסכים, כנראה גם מתוך נימוס, עדיין, אני הבת של הבוס שלו.

"וואו, את מדהימה אוצר", אגם הביטה בי בהתרגשות והביאה לי חיבוק.
לבשתי שמלה לבנה שצמודה במותניים ורופפת מלמטה.
ענדתי עגיליי זהב ואת הצמידים של אמי שאני כל כך אוהבת ומחוברת אליהם.
ענדתי גם את השרשרת של אלרואי, אני אוהבת אותה, היא מזכירה לי תקופה יפה שלא הייתי רוצה לשכוח, התקופה הכי עצובה ויפה שהייתה לי בחיים.
נעלתי נעליי עקב בצבע שמנת, עקב סטנדרטי, לא ממש גבוה.
ואת שיערי השארתי פזור. התאפרתי ממש עדין, לא רציתי להיראות גסה, אני אוהבת את המראה העדין יותר.
"תודה על הכל אגם, אין עוד כמוך", אמרתי ובדיוק התנתקנו מהחיבוק.
"טוב יפה שלי, אני אלך שנייה לראות מה העניינים למטה בינתיים תסיימי להתארגן", היא אמרה והנהנתי בחיוך.
היא יצאה מהחדר ואני התיישבתי על המיטה.
"אפשר להיכנס?", אלרואי שאל וחיכה על יד הדלת.
"כן", עניתי, בידו הוא החזיק שקית לבנה וקטנה.
בעיניו הוא בחן את כל כולי ולבסוף נתקע בעיניי.
"את…ממש יפה היום", הוא החמיא לי והרגשתי איך לחיי האדימו והסמיקו.
"תודה רבה", עניתי בביישנות והוא הושיט לעברי את השקית הלבנה ולקחתי אותה.
"לא היית צריך…אבל תודה רבה", אמרתי בחיוך ופתחתי את השקית, הוצאתי מתוכה מן קופסא קטנה, בצבע אדום.
פתחתי אותה ופערתי את עיניי.
בתוך הקופסא הייתה מונחת טבעת שאת כל המסביב שלה עיטרו יהלומים קטנים ונוצצים.
"אלרואי…זה יותר מידי אני…", לא היו לי את המילים לתאר כמה שהמתנה הזאת הפתיעה אותי וריגשה אותי.
"תירגעי, זאת לא הצעת נישואים…תביאי לי שנייה", הוא אמר ונטל מידי את הקופסא והוציא ממנה את הטבעת.
הוא תפס את האצבע המורה שלי של יד ימין וענד את הטבעת לאט לאט, התרגשתי.
"זה ממש יפה לך", הוא אמר והביט בי במבט המהפנט שלו, מה שגרם לי לקחת כמה צעדים לעברו ולחבק אותו חזק, בכל כוחי.
הוא החזיר לי את החיבוק והרגשתי את שפתיו על שקע צווארי, כל כך נהנתי מההרגשה, מהמגע, מהריח הממכר שלו. זה גורם לי להרגיש כאילו אני לא אוכל לאהוב אף אחד כפי שאני אוהבת את אלרואי.
מה יש בו לעזאזל שאני לא מצליחה לשכוח אותו?
"יום הולדת שמח", הוא לחש לצווארי ונשימותיו החמות העבירו בי צמרמורת.
"תודה", אמרתי בלחש. התנתקנו מהחיבוק.
"טוב, נתראה למטה", הוא אמר והנהנתי בראשי.
***

"מזל טוב יפה שלי", יניר אמר והנחית נשיקה ארוכה על שפתיי וזרועותיו השריריות עטפו את גופי הדקיק בחוזקה.
"תודה נירי", אמרתי, שמחה מעצם העובדה שהוא כאן איתי היום.
"קחי, זה בשבילך", הוא אמר והושיט לי שקית קטנה. הוצאתי ממנה קופסא בצבע לבן ופתחתי אותה.
הוא קנה לי צמיד מזהב, ממש עדינה ודקה.
הבטתי בו וחייכתי חיוך רחב ומתרגש.
"תודה יניר, זה…זה יותר מידי לא היית צריך", אמרתי, עדיין מחוייכת.
"אני אעשה הכל בשבילך נסיכה, זה מגיע לך", הוא אמר, נתתי לו נשיקה ארוכה על השפתיים מביעה את תודתי אליו.
"טוב ייאלה, בוא למסיבה שלא נפסיד אותה", אמרתי וקמנו מהכיסאות שבחצר האחורית של הבית ונכנסו הביתה.
שתינו רקדנו השתוללנו והשתחררנו, שיחררתי את כל העצב והכעס שהרגשתי בחודשיים האחרונים.
"בואי נעלה קצת למעלה, בא לי לחבק אותך", יניר אמר ומשכתי את ידו ועלינו לחדרי.
נכנסנו לחדר וסגרתי אחרינו את הדלת.

*הקטע הקשה לקריאה מתחיל כאן*

"את כל כך יפה אוצר", הוא אמר ונישק אותי נשיקה אגרסיבית ורטובה.
"יניר, מה נכנס בך?", שאלתי בגיחוך קטן וקצת מבוהל אבל הוא התעלם, הוא זרק אותי על המיטה בחוזקה ועלה מעליי.
"יניר…מה יש לך?", שאלתי והבטתי בעיניו שהיו להוטות ומאיימות וחיוך ערמומי נפרס על פניו.
רעדתי, פחדתי, לא ידעתי למה לצפות.
הוא החל להעביר את ידו על רגלי עד שהגיע לתחתונים שלי.
התחלתי לבכות וניסיתי להתנתק ממנו ולהעיף אותו מעליי, אבל הוא חזק יותר ממני והבנתי שאין לי סיכוי.
הוא הביט בי במבט כועס וידו סטרה ללחיי בחוזקה.
"הצילו", צעקתי בבכי וישר הוא סתם את פי בעזרת ידו הגדולה.
"אני יודע שאת רוצה את זה אוצר,אל תהפכי את זה ליותר קשה", הוא אמר והוריד את ידו מפי.
"הצילו!", צעקתי שוב וידו שוב סתמה את פי.
בידו השנייה הוא נתן לי אגרוף ושיתק את כל פניי, העין בערה מכאב והחלה לפעום.
הרגשתי סחרחורת ולא יכולתי להבין מה קורה סביבי, לאט לאט הכל התחיל להשחיר ועיניי נעצמו.