התאהבתי ברוצח פרק 12

נכנסתי הביתה, אחרי משמרת ערב מתישה במיוחד.
כל מה שאני צריכה עכשיו זאת אמבטיה מלאה בקצף וקצת זמן לעצמי.
אלרואי ישב בסלון, עיניו הביטו על הטלוויזיה הכבויה, נראה שהוא היה שקוע במחשבות.
אני יודעת מה עובר עליו, על מה הוא חושב.
בעוד שבוע יש אזכרה להורים שלו.
כל שנה, שבוע לפני הוא מנותק, מנותק מכולם.
הוא מסתגר בחדר שלו בימים האלו ושוקע בדיכאון והמון מחשבות.
אני זוכרת שלפני שהוא נהפך להיות רוצח והיה חבר שלי, חבר נפש שלי, האחד שיכולתי לסמוך עליו יותר מכולם. הוא נתן לי לישון איתו מבלי שאבי ידע על זה, הוא היה נרגע ככה ומרגיש בטוח. מרגיש בטוח איתי ולא עם אף אחד אחר.
~~~

"אוצר…", הוא שאל בקול רועד שניסה להסתיר אך ללא הצלחה.
"כן אלרואי", אמרתי והתיישבתי בחזרה על מיטתו והבטתי בעיניו העצובות.
"את יכולה להישאר לישון איתי היום, אני לא רוצה להישאר לבד, אני…אני מפחד שאני אאבד שליטה על עצמי ו…לא יודע, אעשה משהו שאחר כך אתחרט עליו", הוא אמר בשקט, ראשו היה מושפל.
"ברור שאני יכולה אלרואי", אמרתי בחיוך מנחם וקמתי לנעול את הדלת.
נשכבתי על ידו, פניי היו מול פניו היפות והגבריות.
למרות שהוא בגילי הוא נראה יותר, הוא נראה גבר בשל עם המון ניסיון, כך פניו משדרות, המבט וההתנהגות. אני כל כך אוהבת את זה בו.
הוא כבש אותי במבט שהיה על פניו ולא נתן לי להזיז את עיניי, הייתי שקועה בו, בעיניו השחורות המשגעות והמעניינות, יש בהן סיפור שלם שתמיד רציתי לגלות.
הוא לא נותן, אפילו לא לי.
"תודה אוצר, את מרגיעה אותי", הוא לחש בקול צרוד שגרם לגופי לרטוט.
"תמיד, רק תבקש", אמרתי בחיוך קטן שינחם אותו.
הוא כרך את ידו סביב אגני והצמיד את גופי אליו, הרגשתי את חום גופו הממכר והמצמרר.
הוא היה ללא חולצה ולבש מכנס קצר.
"אלרואי…", לחשתי את שמו וידו ליטפה את פניי בעדינות וברוך שרק אצלו אני מרגישה.
"אם רק…", הוא אמר ועצר את עצמו.
"אם רק מה?", שאלתי ופקחתי את עיניי, מחכה לתשובה ומנסה לפענח דרך מבטו את כוונתו, אבל הוא יודע להסתיר טוב מאוד את הרגשות שלו.
"עזבי, בואי נלך לישון טוב?", הוא אמר והנהנתי בלית ברירה, כי ידעתי שלהתווכח ולהוציא ממנו את התשובה זה יהיה לשווא, הוא עקשן, הבן אדם הכי עקשן שאני מכירה.
~~~

"אלרואי", קראתי בשמו בזמן שהתיישבתי על ידו בספה.
"היי", הוא אמר ועדיין המשיך להביט על הטלוויזיה הכבויה.
אני לא ידעתי מה להגיד, הוא השתנה, הוא כבר לא החבר הכי טוב שלי, הוא נהפך להיות בן אדם קר ועצבני כפליים. אני מפחדת מהתגובות הלא צפויות שלו.
מאז שלמד להשתמש בנשק, הוא כבר לא אותו אחד.
הוא נהיה חסר סבלנות ויותר עצבני, יותר מאיים, אסור להגיד מילה לא במקום, אחרת הוא מבצע באותו הרגע. לא מחכה להסבר, פשוט יורה או דוקר.
ואני עדיין אוהבת אותו, אני יודעת שאני טיפשה ומזוכיסטית…אבל תמיד יש בי תקווה שהוא יחזור להיות האלרואי של פעם, החבר הכי טוב שלי.
ישבתי על ידו, שתקתי ושילבתי את כף ידי בכף ידו, הראתי לו שאני עדיין פה בשבילו ולא שכחתי, שאני זוכרת הכל.
הוא הידק את האחיזה בכף ידי ודמעות החלו לזלוג מעיניי, אומנם הוא לא מראה את הכאב העצום שהוא מרגיש, אני יודעת טוב מאוד איך הוא מרגיש עכשיו, באמת עצוב לי שהוא כאוב עכשיו. רציתי שישמח ויחייך, אבל זה משהו שלא אופייני אצלו, הוא כבר לא מחייך, הוא תמיד רציני ועצבני, הוא כבר לא שמח יותר, הוא כנראה שכח איך זה מרגיש.

"אני עולה לישון", הוא אמר והתנתק מהאחיזה בידי וקם מהספה.
"לילה טוב", אמרתי אבל הוא לא התייחס ועלה לחדרו.
***

"את ממש מגעילה שנעלמת לי ככה", אגם אמרה ועיינה בתפריט.
"מצטערת, התחלתי לעבוד וסתם…עברה עליי תקופה לא משהו", אמרתי והנחתי את התפריט על השולחן.
היום יש לי יום חופשי מהעבודה והחלטתי להשלים פערים עם אגם בקפה קפה, ממזמן לא ראיתי אותה והרגשתי שאני צריכה לשפוך את כל הלב למישהו ורק היא מבינה אותי.
"אז את יכולת להתקשר אליי, אני הייתי באה ישר, בשביל מה יש חברות?", היא אמרה טיפה בכעס והניחה את התפריט שלה על השולחן והיא הביטה בי במבט קצת מאוכזב.
"את צודקת, סליחה", אמרתי וחיוך שיחק על שפתייה, היא סלחה לי.
"זה בסדר, עכשיו תספרי לי מה קרה", היא אמרה ולקחתי נשימה עמוקה וארוכה.
"זה אלרואי…אני אוהבת אותו", "את מה?", שמעתי קול מוכר מאחוריי שואל וכל כך קוויתי שזה לא יהיה מי שאני חושבת שזה.