התאהבתי בערס ? – לוטן ואלמוג, פרק 64 אחרון

פרק 64 –

– ״אני רוצה להכיר את הבן שלי״ הוא ענה.
– ״תני לי יום אחד״
שתקתי.
לא ידעתי מה להגיד…… הוא רוצה לפצות על הזמן שהוא לא היה שם בשבילו, אבל עדיין….
– ״זה כל מה שאני מבקש״
״אני…. לא יודעת״ גמגמתי.
– ״את לא תצטערי על זה״ הוא אמר והחזיק את שתי הידיים שלי, חייך אלי חיוך.
באותו רגע חשבתי שאריאל מחייך אלי, הם דומים… בהכל. גם אם אני אנסה להסתיר את זה, אין מה לעשות. עם כמה שרציתי לסרב, לא יכולתי.. אני לא יכולה יותר למנוע מאלמוג לראות את אריאל, בכל זאת.. הוא אבא שלו.
״טוב..״ אמרתי.
החיוך הזה גרם לי לשכוח מהכל לכמה שניות ופשוט הסכמתי.

–

התעוררתי מצלצול טלפון, הראש שלי כאב.
הצלצול הפסיק אחרי שניה. הייתי לבד בבית, אלמוג לקח את אריאל מהבוקר, הוא לא רצה לגלות לי לאן הוא לוקח אותו. אני רק מקווה שהוא שומר עליו, שהוא דואג לו…
אחרי שניה הצלצול התחדש וכך גם כאב הראש שלי, עניתי בלי לדעת למי אני עונה בכלל.
– ״אלמוג ואריאל״ מישהי התחילה לומר והתנשפה בכבדות.
הרחקתי את האייפון מהאוזן שלי וראיתי מי זה, נועה.
״מה קרה ?״ נלחצתי.
– ״הם היו בדרך חזרה ופגע בהם אוטובוס״ היא אמרה.
ראיתי שחור.
הטלפון נפל לי מהיד, לא ידעתי איך לעכל.
אוטומטית קמתי איך שאני, החלפתי לגינס וחולצה.. מה שראיתי שמתי על עצמי.
לקחתי מפתחות של הרכב ויצאתי מהבית.
״איפה הם ?״ התקשרתי לנועה שוב וצעקתי עליה כשאני עם דמעות בעיניים.
זה רק מהלחץ…
– ״תסעי לתל השומר, אני אפגוש אותך שם״ היא אמרה וניתקה.
נכנסתי מהר למכונית, התנעתי ויצאתי מהחנייה. נהגתי כמו משוגעת, עוד שניה ועשיתי תאונה בעצמי..
״קחי את עצמך בידיים״ לחשתי לעצמי ולקחתי נשימה.
נרגעתי טיפה בנהיגה, נסעתי יותר בזהירות.
הגעתי לתל השומר, חניתי מהר את המכונית ורצתי לכניסה.
״שלום אני צריכה…״ התחלתי לומר למזכירה ועצרתי, התנשפתי בכבדות מהריצה.
– ״גברת תרגעי, לאט לאט״ היא ענתה.
״איפה אריאל אמסלם ואלמוג סויסה ?״ שאלתי.
– ״מי את בשבילם ?״ שאלה והסתכלה במחשב.
״אריאל.. הוא הבן שלי״
– ״אריאל נמצא בחדר התאוששות 380 בקומה רביעית, ואלמוג בחדר ניתוח ליד״ היא ענתה.
רציתי לצרוח, רק שלא יקרה משהו נורא.
לא ראיתי את נועה מסביבי אז פשוט עליתי במעלית. אין לי זמן לחכות, אני חייבת לראות אותו.. את שניהם.
המעלית נעצרה בקומה הרביעית, יצאתי ממנה והתחלתי לחפש את החדר של אריאל. הייתי בלחץ, רק שהוא בסדר ולא קרה לו כלום… זה הכי חשוב לי.
המשכתי ללכת במסדרון עד שראיתי את נועה בסופו, רצתי אליה.
״הם… בסדר ?״ שאלתי את נועה כשאני מסדירה נשימה במקביל.
– ״זה החדר של אריאל״ היא אמרה והצביעה על החדר מאחוריה.
– ״אבל הרופא בפנים ולא מרשה להיכנס בינתיים״
״ומה עם אלמוג ?״ שאלתי.
– ״אני לא… יודעת…״ גמגמה ועלו לה דמעות בעיניים.
חיבקתי אותה, אני מכירה את ההרגשה הזו מקרוב, לצערי. התחושה הריקנית הזאת כאילו כל שניה יכול לראות משהו ולשנות את כל השאר.
״יהיה טוב את תראי״ אמרתי ונתתי לה עוד חיבוק.
הסתכלתי מסביב… ההורים של אלמוג ונועה ישבו בכיסאות ליד החדר ניתוח. ואז חשבתי… חברה של אלמוג הייתה אמורה להיות שם לא ? קצת מוזר שהיא לא פה.
״איפה חברה שלו ?״ שאלתי אותה.
– ״אין לו חברה״ היא אמרה בשקט.
״מה ?״ לא הבנתי.
– ״אמרתי לך את זה כדי שתמשיכי כבר הלאה ויהיה לך מישהו אחר״
חייכתי אליה….. היא תמיד ידעה מה טוב בשבילי. אז כניראה שגם מבחינתה, אני ואלמוג לא הולכים ביחד.
פתאום הדלת של החדר של אריאל נפתחה, ורופא יצא ממנו כשהוא מחזיק המון דפים.
״סליחה״ פניתי לרופא.
– ״כן ?״ שאל.
״הילד בפנים, הוא הבן שלי״ אמרתי.
היה לו פרצוף טיפה מופתע… נו בטח כמו כולם.
– ״הכל בסדר, אין לך מה לדאוג״ אמר.
– ״נתתי לו משכך כאבים והוא נח, את יכולה להיכנס אבל לא עם הרבה אנשים״ אמר ובא ללכת.
״ורגע..״ עצרתי אותו.
״מה עם מי שבניתוח ?״
– ״אני אדבר איתך ברצינות, המכה שהילד חטף הרבה יותר קלה מזו של הגבר. האוטובוס פגע בעיקר בחלק הקידמי של הרכב והוא קיבל מכה מאוד חזקה בראש״
הוא דיבר מהר…. ושמעתי רק את המשפט האחרון שהוא אמר.
באותו רגע, לא יכולתי לחשוב על האפשרות של לאבד אותו בכלל. הבנתי שהוא חשוב לי, לא משנה כמה אני אכחיש… אני תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותו.
״ומה יכול לקרות במידה והניתוח לא יצליח ?״ שאלתי.
– ״יש המון השלכות.. יכול להיגרם לו שיתוק מוחין או אפילו להפוך לצמח, אבל מצד שני הוא יכול לסבול משכחה לטווח ארוך״ אמר.
– ״תלוי מה יהיו תוצאות הניתוח״
״טוב.. תודה״ אמרתי והוא הלך.
אני חייבת להיות אופטימית…. הוא יהיה בסדר, הוא חייב להיות בסדר.
דפקתי על הדלת בחדר של אריאל אבל הוא לא ענה לי, פתחתי את הדלת בזהירות וראיתי שהוא ישן. נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, הסתכלתי עליו. היו לו תפרים בגבה הימנית למעלה, היה לו גבס על יד שמאל ותחבושת על רגל ימין.
התיישבתי לידו, עם כל שניה וזה ניראה יותר קשה. לראות את הבן שלך במצב כזה… זה נוראי. אבל עדיין, שמחתי שזה נגמר ככה ולא יותר גרוע. ליטפתי לו את הראש ואת היד הלא שבורה, הוא כמו מלאך..

–

– ״לוטן…״ שמעתי מישהו קורא לי ומנער אותי בלי סוף.
– ״תתעוררי״ הוא חזר על עצמו.
אחרי כמה שניות זיהיתי שזה הקול של נועה, התעוררתי לאט והסתכלתי מסביב.
הייתי ליד המיטה של אריאל, הוא עדין ישן.. נועה עמדה מולי כשדבוק לה חיוך על הפרצוף והרבה דמעות יורדות לה מהעיניים.
״מה… מה קרה ?״ שאלתי, הייתי עדיין ישנונית.
– ״אלמוג… הוא עבר את הניתוח בהצלחה״ אמרה.
קפצתי מהכיסא שלי, כל כך שמחתי! לפני שנירדמתי לא הפסקתי לחשוב עליו…. ועל זה שאם הוא לא יצא מזה, אני לא ידע מה לעשות…
אבל עכשיו, כשהוא עבר את הניתוח בהצלחה, אני מבינה שאני לא… לא יכולה בלעדיו. וכל השנים שעברו, רק חיכיתי ליום שאני אפגוש אותו… למרות שנמנעתי מזה כמה שאפשר.
״איפה הוא ?״ שאלתי את נועה.
– ״בחדר התאוששות, אמא שלו ובעלה בפנים אבל הם תכף יוצאים״ אמרה.
הסתכלתי על אריאל, התכופפתי ונתתי לו נשיקה על המצח.
״את יכולה להישאר איתו כאן ?״ שאלתי.
– ״ברור! לכי אליו״ צחקה.
חיבקתי אותה ויצאתי מהר מהחדר, ראיתי את ההורים של נועה מחכים בחוץ ליד החדר הסמוך, הנחתי שהוא שם.
אחרי כמה דקות אמא שלו ובעלה יצאו מהחדר, שאלתי את ההורים של נועה אם זה בסדר שאני אכנס והם הנהנו.
דפקתי בזהירות על הדלת, אני לא רוצה להיכנס סתם ככה… הוא בטח לא יבין למה באתי אליו בכלל.
– ״כנסו״ שמעתי אותו אומר.
פתחתי את הדלת ונכנסתי בשקט, הסתובבתי לסגור את הדלת מאחורי וכשחזרתי עם הפנים אליו ראיתי שהוא מופתע. הוא היה נראה נורא… שוכב על המיטה, כשהראש שלו חבוש והרגל הייתה בגבס. היה לו עיגול סגול מסביב לעין שמאל ותפרים מתחת לשפה. ובכלל כל הגוף שלו מלא בשריטות וסימנים כחולים.. ממש כאילו הוא הלך מכות.
הלכתי אליו לאט וישבתי בכיסא מולו, לא ידעתי אם להתחיל לדבר או לחכות שהוא יאמר משהו..
הלב שלי דפק כאילו עכשיו אני אחרי ריצת אלפיים, כמה זמן לא ישבנו רק אני והוא ולא רבנו…. חוץ מאריאל, הוא היחיד שנשאר לי. הוא האהבה הכי אמיתית שאי פעם הייתה לי, ואם הוא יאמר לי שהוא כבר לא אוהב… אני לא אדע איך להתמודד. כי מאז שהוא חזר לי לחיים, הכל הלך והתהפך, ואם הוא יעזוב שוב, החיים לא יחזרו ויהיו כמו שהיו.
״איך אתה ?״ שאלתי אחרי שתיקה ארוכה.
– ״החיים דבש״ חייך את החיוך המתנצל שלו.
– ״אני מצטער שזה קרה״
״אתה לא אשם״ אמרתי.
– ״אני כן, בכוח רציתי לקחת אותו איתי, ותראי מה יצא מזה״ הוא אמר והסתכל על עצמו.
״אתה בסך-הכל רצית להיות אבא טוב״ אמרתי.
״גם אם זה אומר שאתה נהג גרוע״ חייכתי.
הוא צחק.
הייתה שתיקה, כניראה שזה קשה בשביל שנינו.
– ״אף פעם לא שכחתי אותך״ אמר לבסוף ותפס לי את היד.
״גם אני״ אמרתי.
״אחרי שנה וחצי שם הבנתי שאני לא יכולה לגדל שם את אריאל, התחושה שם היא לא תחושה של בית. חזרתי לארץ וחזרתי לדבר עם נועה.. יום אחד היא סיפרה לי שייש לך חברה כי היא רצתה שאני אתקדם הלאה, היא הבינה שכל שניה שאתה לא נמצא איתי לא עושה לי טוב והחליטה לקחת את הצעד ולעשות מעשה. רציתי לצרוח כשהיא אמרה לי את זה והבנתי שעם כמה שהכחשתי, תמיד אהבתי אותך ואף פעם לא הפסקתי לאהוב… כששמעתי שהכל היה כדי שאני אשכח ממך הייתי מאושרת, שמחתי, הבנתי שאולי עדיין יש סיכוי….״ אמרתי בתקווה.. שזה נכון.
ניסיתי להעביר לו את כל מה שאני חושבת, על שנינו ושזה יכול להצליח אם רק ננסה.
חיכיתי שהוא יאמר משהו אבל זה לא בא…
״זה בסדר״ אמרתי וקמתי ללכת.
הוא תפס לי את היד כדי שאני אשב וקירב אותי אליו.
– ״אחרי שנפרדת ממני הסתובבתי עם תחושה שלא נשאר לי כלום. הפסדתי אותך, את אמא שלי וגם את אחותי. התחלתי להגיד לעצמי ששכחת ממני כבר ואת מאושרת עם איזה אמריקאי. כדי לשכוח חזרתי להיות יותר גרוע ממה שהייתי לפני שהכרתי אותך. עשיתי כל דבר רק כדי לשכוח ממך, ולעבור את הפרק הזה בחיים שלי שקוראים לו "לוטן אמסלם"״ הוא דיבר והעיניים שלו נצצו.
גם שלי, עם כל מילה שהוא אומר והוא מרגש אותי יותר.
– ״ואז בורא עולם החליט שהוא רוצה להפגיש בנינו עוד פעם, וכשראיתי אותך אחרי הרבה זמן, איך את מחייכת וצוחקת… זה כבר מה שעשה אותי מאושר. גיליתי שלפחות היה לך מישהו שפיצה אותך על כל הזמן הזה, שהיה איתך כל הזמן… ושדאג לעשות אותך מאושרת גם אם הוא לא שם לב״ הוא חייך אלי כי התכוון לאריאל.
– ״עשיתי טעות באותו היום שלא נלחמתי עלייך כמו שצריך, ידעתי שאני אוהב אותך אבל זה מה שגרם לי לוותר, כי גם את וויתרת. אני יכול לתקן את הטעות הזו אם רק תתני לי הזדמנות.״
הוא הרים את היד שלו ושם אותה על הלחי שלי כשהוא מוחק דמעה שירדה.
שמחתי יותר מכל דבר אחר. איך למרות כל השנים, האהבה בנינו לא נגמרה ואנחנו נותנים לה עוד צ'אנס.
– ״תתחתני איתי ?״ אמר אחרי שתיקה ארוכה.
ואני ? חייכתי את החיוך הכי גדול, אמיתי ומאושר שלי.