התאהבתי בערס ? – לוטן ואלמוג, פרק 62

פרק 62 –

בכיתי. לא הפסקתי.
הסתכלתי על השני קווים האלה בבדיקת הריון. זה לא יכול להיות….. אני לא יכולה להיות בהריון. עשינו את זה רק פעם אחת ו…
זה טעות. זה לא נכון.
למרות ששלוש הבדיקות שעשיתי יצאו חיוביות, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי.
איך אני אתמודד עם זה ? אני רק בת שש-עשרה.
אלמוג לא פה איתי… הוא ביבשת אחרת.
סיכמנו בנינו שאנחנו לא נפרדים, שנמשיך להיות בקשר. שאנחנו נפרדים רק במרחק, ובחופש שייש עוד מעט הוא יבוא לפה ונהיה ביחד. אבל אחרי שראיתי את הבדיקה, הבנתי שזה לא ילך בנינו. עם כמה שאנחנו אוהבים אחד את השניה, זה לא יכול לקרות. זה לא חיים…. זוג שאוהב צריך להיות ביחד, נקודה. הוא לא יכול להיות ביחד רק כשהוא יכול.. קמתי מהרצפה בשירותים, כולי רועדת מהבכי. נפלתי על המיטה וקברתי את הראש שלי בכרית, צורחת.
אחרי כמה שעות שהייתי ככה, קמתי מהמיטה באיטיות. אלמוג לא הולך לדעת על זה, אבל אני הולכת להיפרד ממנו. מגיעה לו מישהי שתהייה איתו תמיד, שתהיה איתו פיזית ונפשית. ואני ? אני יכולה להיות איתו רק בחלק מזה. השעה פה שתיים בצהריים.. זה אומר שאצלם עכשיו בערך עשר. שבע ומשהו שעות הבדל….
בשביל שהוא יוותר עלינו ולא יתנגד לפרידה, אני צריכה לגרום לו לסבול. אני אוהבת אותו, אבל זה פשוט לא מגיע לו..
נכנסתי לפתקים האלה שבאייפון והתחלתי לכתוב לו משהו, שיבין שאני אוהבת אותו אבל בסופו של דבר אני מוותרת..
כשסיימתי נכנסתי לוואטאפ וחיפשתי את השם שלו.
"כשראיתי אותך בפעם הראשונה, חשבתי שאתה סתם עוד איזה אחד. הגדרתי אותך כ-דוד של.. ולא הסתכלתי על זה בצורה אחרת. אבל לאט לאט עם כל הריבים המטומטמים, התחלתי להכיר אותך. למדתי לאהוב אותך והתקופה איתך הייתה התקופה הכי טובה ומאושרת שהייתה לי. קשה לי בזמן האחרון בלעדייך. אתה חסר לי המון, אבל בזמן הזה שאנחנו רחוקים, הבנתי כמה דברים. איך שלא נסתכל על זה… תמיד יש משהו שעוצר אותנו מלהיות ביחד. ואני חושבת שזה הדבר הגדול מכולם. חשבתי שנצליח להתגבר על המכשול הזה כמו שהתגברנו על כל השאר, אבל אני מודה, טעיתי. לא עובר יום שאני לא חושבת עלייך או מתגעגעת אלייך, ורק אז מבינה שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה.
לך לחיים שלך, לחיים האמיתיים שלך, אלה שנמצאים בישראל. תמצא לך מישהי שתהיה איתך בזמן שאני לא יכולה… עשיתי כאן טעות, אני מודה. ובגלל זה אני רוצה שתמצא את האחת שבאמת תאהב אותך ותהיה בשבילך תמיד! מעבר לכל דבר אחר, מגיעה לך תודה ענקית, שהיית שם תמיד בשבילי ולצידי ואף פעם לא עזבת גם ברגע שקשה. אני מקווה שתמצא את מי שבאמת מתאימה לך, כי כניראה שזו לא אני… אוהבת אותך הכי בעולם ובהצלחה בהמשך הדרך, לוטן ♡"
שלחתי, שקרתי.
לא עשיתי טעות אבל רציתי שהוא יחשוב שכן, ככה לא יצטרך לריב איתי שאני טועה. אני כמעט בטוחה שהוא גם חשב על זה שזה לא ילך ככה, אבל פשוט לא היה לו את האומץ להגיד לי.
נכנסתי מתחת למיטה, קוברת את הראש שלי בין הכריות ובוכה, בוכה, בוכה.
לא מפסיקה לרגע. הסתובבתי ורק שכבתי על הגב, נגעתי בבטן.. אז זו בעצם באמת המזכרת האחרונה ממנו.

–

– כעבור 5 שנים –

חזרתי לארץ בגיל שמונה-עשרה עם אוראל ואריאל, הבן שלי. אבא נשאר שם ואמר שיחזור לארץ אחרי חצי שנה, כשלינוי תסיים את כיתה י"א.
בינתיים גרנו אצל נס. אוראל התגייס ואני לא יכולתי.. בגלל אריאל. קיבלתי פטור מהצבא, לצערי.. אז הלכתי ללמוד במכללה. אריאל היה מספיק גדול כבר ללכת לגן אז לא הייתה בעיה. אחרי חצי שנה אבא חזר לארץ עם לינוי, כמו שהבטיח ועברתי לגור אצלו.
עבר הזמן… היום אני בת עשרים ואחת.
נשארה לי עוד שנה אחת לסיום התואר ובין לבין אני עוזרת לאבא עם העסקים במשפחה.
עברתי לבית משלי, רק אני ואריאל. הוא ממלא את כל העולם שלי, הילד הזה. אני כל כך אוהבת אותו שזה לא אמיתי.
אבל עם כל האהבה, בכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני רואה את אלמוג.. הוא כל-כך דומה לו. ואם כבר מדברים עליו… מאז היום שנפרדנו, לא דיברנו. שאלתי עליו כמה פעמים את נועה, אחרי שחידשנו קשר.. וגיליתי שייש לו חברה כבר קרוב לחצי שנה. זה טוב, אני שמחה בשבילו. זה אומר שהוא המשיך ממני הלאה כמו שרציתי…
כשהגעתי לארץ וסיפרתי לנועה על אריאל, בהתחלה היא הייתה קצת מופתעת, כמו אבא והאחרים.. אבל בסוף קיבלה את זה יפה. ובכלל התגובה של אבא לעיניין הייתה יותר מפתיעה, הוא לא כעס רק אמר שזה בסדר ויהיה טוב. היא והמשפחה היחידים שיודעים שאלמוג הוא אבא של אריאל.
מאז הפרידה מאלמוג והלידה של אריאל, לא חזרתי לעצמי. התעסקתי יותר באריאל מאשר בעצמי, רציתי שהוא יהיה מאושר ולא יחסר לו כלום. לא יצאתי עם אחרים, לא רציתי שזה ישפיע עליו או עליי… שאני אתחיל להזניח אותו או דברים בסגנון.
– ״אמא״ שמעתי את הקול המתוק של אריאל וזה קטע לי את כל המחשבות.
הסתובבתי אליו והוא הושיט לי את הבקבוק שלו.
״אתה רוצה לשתות ?״ שאלתי בזמן שאני מתכופפת ומסדרת לו את הפי'גמה, הוא רק עכשיו התעורר.
הוא הנהן והלכתי למקרר.
הוצאתי בקבוק ענבים גדול כזה ומזגתי לו לבקבוק שלו, הוא פשוט מכור לענבים.
החזרתי לו את הבקבוק והוא הלך לשבת על הספה בסלון כשהוא שותה את המיץ. חופש גדול עכשיו.. או יותר מדוייק, השבועיים האחרונים בחופש. מה שאומר שזה גם חופש מהמכללה ואני כל היום איתו.
בדיוק היה לי צלצול מהאייפון, הסתכלתי על הצג וראיתי שזו נועה.
״הלו״ עניתי.
– ״מה קורה ?״ שאלה.
״ברוך ה'״
– ״רוצה לקפוץ אלי עם אריאל ? אחיינית שלי כאן״ היא שאלה.
״אני מארגנת אותו ויוצאת״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
״אריאלי״ קראתי לו אבל הוא לא ענה.
הסתכלתי עליו, איך הוא שקוע בטלוויזיה.
בינתיים הלכתי לחדר שלו ולקחתי לו ג'ינס וחולצה לבנה יפה כזו, את הנעליים שלו והלכתי חזרה לסלון.
הלבשתי אותו תוך כדי שהוא לא מפסיק להסתכל על הטלוויזיה, היה קצת קשה אבל בסוף הצלחתי.
עם כמה שקשה להודות בזה, להיות אמא זה לא הדבר הכי קל בעולם. זה לדאוג כל הזמן ולעשות את הכי טוב שלך רק כדי שלילד יהיה טוב. זה לעזור ולתת מעל ומעבר. אבל בעיקר זה לאהוב, לאהוב ולאהוב. בלי הפסקה.
״הולכים לדודה נועה״ אמרתי כשאני מרימה אותו בין הידיים וסוגרת את הטלוויזיה.
העיניים החומות שלו נצצו משמחה והוא חייך את החיוך המתוק שלו.. הוא כל כך יפה.
פתחתי את הדלת האחורית וחגרתי את אריאל בכיסא שלו. נכנסתי מאחורי ההגה והדלקתי.
שמתי לו את השיר שהוא אוהב מהדיסק ויצאתי מהחנייה לעבר הבית של נועה.