התאהבתי בערס ? – לוטן ואלמוג, פרק 28

פרק 28 –

״שניה דין״ אמרתי מפסיקה את מה שהוא מספר לי והסתכלתי על ההודעה שאוראל שלח לי
– ״יש לך שתי שניות להתייצב בחוץ, איפה את ?״ הוא כתב
״מסיבה אצל דולב, מה קרה ?״ כתבתי חזרה
– ״אני אסביר לך אחרי זה, צאי״ הוא כתב
״תשמע אני חייבת לזוז, יש מצב נדבר אחרי זה ?״ אמרתי וקמתי מהספסל
– ״מה לאן ?״ הוא שאל לא מבין
״את האמת שגם אני לא יודעת״ אמרתי עם חיוך כזה משעשע
– ״חחח ישרוטה״ הוא אמר עם חיוך וקם גם מהספסל
– ״אבל דברי איתי בטוח״ הוא אמר ונתן לי נשיקה בלחי
״לא לדאוג״ אמרתי
הלכתי לכביש הראשי כדי שאוראל יראה אותי והוא כבר היה שם
״מה הלחץ ?״ שאלתי ונכנסתי לאוטו במקביל
הוא התחיל לנסוע בשיא המהירות,
״יפה שלי אוראל לקח אותי מהמסיבה, דברי איתי מחר״ כתבתי לנועה בינתיים הודעה כדי שלא תדאג לי
– ״אמא בבית חולים״ הוא אמר אחרי כמה שניות

– כעבור 3 ימים –
– ״שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד״ שמעתי את אוראל מתפלל
ישבנו שלושתינו, אני, אבא ואוראל בבית חולים.
לינוי כבר אצל מאור שלושה ימים, זה לא מקום בשביל ילדה.. אז אבא שם אותה שם בינתיים..
שלושה ימים שאנחנו פה, לא אכלנו או שתינו כלום, שלושה ימים רק תפילות ובכי.
לא דיברתי או הודעתי לאף אחד איפה אני, גם לאייפון שלי נכבה הסוללה לפני יומיים אז זה לא כזה משנה..
חיכינו והתפללנו שאמא תצא מזה, המצב שלה החמיר.. והרופא אמר שכל יום שהיא נשארת בחיים זה נס.
– ״היא תצא מזה היא חזקה אתם תראו״ אוראל אמר לי ולאבא אבל אף אחד לא הגיב.
ישבתי בכיסא ואפילו לא דיברתי, כבר לא נשארו לי דמעות.
כמה בכיתי, כמה צעקתי.
כלום לא עוזר.
אז הגעתי למסקנה שעדיף שאני ישב בשקט כמו כולם.
הסתכלתי על אבא שלי, כל הזמן מראה לנו שהוא חזק, אבל הוא היה שבור.
ראו את זה שהוא שבור מבפנים.
הוא היה בדיוק כמוני, ישב על כיסא ולא זז.
התקרבתי אליו לאט וחיבקתי אותו, הוא חיבק חזרה ואחרי כמה שניות, הרגשתי שגם אוראל מצטרף
– ״יהיה בסדר אתם תראו״ אוראל אמר
הוא היחיד שעוד איכשהו מגיב לדברים, ומנסה לחזק את כולם
כאב לי.
כאב לי על אבא שלי.
כאב לי על אמא שלי.
כאב לי על המשפחה שלנו שבשניה יכולה להפוך למשפחה בלי אמא.
אם היא לא תעבור את זה אני באמת לא יודעת מה אני יעשה, רק המחשבה הזאת לא עושה לי טוב.
אחרי שתי שניות התנתקנו מהחיבוק, אבל אבא שלי חזר להיות בדיוק באותו המצב.
פתאום הדלת נפתחה ויצא משם רופא, אוראל ישר קם אליו
– ״מה איתה ?״ שמעתי את אוראל שואל
– ״הגידול הגיע למוח״ הוא אמר
– ״אפשר עדיין להציל אותה ?״ אוראל שאל
– ״אנחנו רוצים להכניס אותה לניתוח מידי, נקווה שזה יעזור״ הרופא אמר והלך
אוראל חזר לשבת בכיסא שלו, והדבר היחיד שנשאר לנו עכשיו לעשות זה רק לחכות לנס.
אחרי כמה שניות הופיעה אחות ליד החדר.
– ״הניתוח יתקיים בעוד חצי שעה בערך״ היא אמרה
– ״כמה זמן הוא ?״ אוראל שאל אותה
– ״6-7 שעות״ היא אמרה והלכה
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אני לא יודעת איך להתנהג במצבים כאלה.
התחלתי לבכות, שוב.
אחרי כמה שניות הרגשתי יד מלטפת אותי ומחבקת אותי ואז מישהו מניח עלי ראש. היה ברור לי מי זה, אבא שלי.
ניגבתי מהר את הדמעות, אני צריכה להיות חזקה עכשיו בשבילו.
בשביל כולם.

התעוררתי מצעקות של מישהו..
איך נירדמתי בכלל ? טוב אחרי שלושה ימים בלי שינה, קל מאוד להרדם.
הסתכלתי מסביבי וראיתי את אוראל ואבא ליד החדר של אמא ולפניהם רופאה, אוראל החזיק את אבא בצורה מוזרה כזו ואבא צעק
– ״תנו לי לראות אותה בבקשה ממכם״ הוא אמר ואוראל רק משך אותו מהחדר
לא הבנתי מה קורה, ישר קמתי ממצב ישיבה והלכתי אליהם
״אבא !״ צעקתי אליו כדי שירגע
בשנייה שניהם הסתכלו עלי, והוא הפסיק את ההתנהגות שלו.
הוא הסתכל עלי כמה שניות ואז הוא בא וחיבק אותי.
הסיטואציה הייתה מלחיצה, לא ידעתי מה קרה.
״מה קרה ?״ שאלתי אחרי שהוא נרגע
– ״היא לא כאן יותר לוטן״ הוא אמר והתחיל לבכות
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ממש בוכה.
״מה זה ?״ צעקתי בלחץ
הסתכלתי על אוראל, הוא ישב על איזה כיסא עם הראש לכיוון הרצפה, הוא היה בשקט.. כבר לא היה לא מה להגיד
אף אחד משניהם לא ענה לי.
הבנתי לבד.
הכל עצר לי.
המוח שלי עצר, הנשימות שלי עצרו.
ה כ ל.