התאהבתי בערס ? – לוטן ואלמוג, פרקים 60+61

פרק 60 –

״אל תלך״ אמרתי ישנונית כשהרגשתי שאלמוג זז.
– ״חיים שלי אבא שלך ישתגע אם הוא יראה אותי פה מחר״ הוא אמר וזז עוד קצת.
״מחר שבת, הוא קם מאוחר״ אמרתי ועדין הייתי עם עיניים סגורות, הייתי חצי ישנה.
– ״מחר יום שני״ שמעתי אותו צוחק.
״אוף״ אמרתי.
– ״נו אל תהיי כזאת, מחר אני אראה אותך״ הוא נתן לי נשיקה על המצח, ואז שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת… כניראה הלך.
הסתובבתי לצד השני, מאז שישנתי אצלנו כבר לא כיף לישון לבד.
לאט לאט באמת נרדמתי.

–

עברו כמעט שבועיים. עוד יום וחצי ואני כבר לא כאן..
ההרגשה הזאת שאני הולכת לוותר על האנשים שחשובים לי, אם לא הכי חשובים.. הורגת אותי. אני אתגעגע לכולם, אבל זה לא ממש עוזר.. אני בטוחה שאני אשמור איתם על קשר אבל עדיין.. שתיים-עשרה שעות ירחיקו בנינו.
"משעמם ליי" שלחתי לאלמוג הודעה.
– "בול חשבתי עלייך" הוא כתב.
"למה ?"
– "אני מכין לך הפתעה"
"איזה הפתעהההה ?" שלחתי לו.
אני אוהבת הפתעות אבל זה תמיד מסקרן מדיי.
– "אם אני אספר לך זאת לא תהיה הפתעה :)" הוא החזיר.
שונאת אותו נו.
– "תהיי אצלי ב9 ?"
"אוקיי" שלחתי.
השעה הייתה ארבע בצהריים אז החלטתי ללכת לישון, גם ככה אין לי דבר יותר טוב לעשות עכשיו.
כיוונתי שעון לשבע וחצי ונכנסתי מתחת לשמיכה.

–

השעון מעורר הרס לי את השמיעה ואת החיים. קמתי כולי הפוכה בגללו, עם בומים חזקים מאוד בראש.
נכנסתי להתקלח וכשיצאתי עליתי על כיסא כדי להביא מלמעלה בגד לחורף, נהייה קפוא בחוץ! עד שהצלחתי להגיע לבגדים האלה לקח לי שעה, אבל בסוף לבשתי ג'ינס כחול משופשף קצת, שמתי סוודר נעים כזה בצבע אפור וגופיה מתחת בשחור, מגפיים של אג שחורות וכובע צמר שחור. שמתי בושם וקצת מסקרה. לקחתי תיק קטן שחור ושמתי בפנים אייפון וכסף ויצאתי מהחדר.
״אני הולכת לאלמוג״ אמרתי לאבא.
– ״יורד גשם״ הוא אמר.
פאק.
״איפה אוראל ?״ שאלתי.
– ״ישן״ הוא ענה לי.
– ״בואי אני אקח אותך״ הוא אמר.
הרבה זמן לא הייתי עם אבא לבד, בערך שבוע… בשבילי זה הרבה, כאחת שמעריצה את אבא שלה.
״לא יצא לי לבקש ממך סליחה״ אמרתי כשנכנסנו למכונית.
– ״זה בסדר לוטן, באמת״ הוא חייך אלי.
עברה דקה שקטה והגענו לאלמוג, הזכרתי את זה שהם גרים רחוב לידי ?
״אני אוהבת אותך״ אמרתי כשעצרנו מול הבית וחיבקתי אותו.
– ״גם אני״ הוא אמר.
יצאתי מהבית ורצתי לבית שלו, כדי שאני לא אהיה ממש רטובה מהגשם. אבל אני עם המזל שלי… החלקתי ונפלתי לשלולית. כל החצי שעה מקלחת הלכה בשניה אחת. קפאתי מקור, בחיים לא היה לי קר ככה. קמתי מהר מהשלולית, כולי רועדת והלכתי מהר לדלת. צלצלתי בפעמון וחיכיתי בקור שיפתחו לי כבר. אחרי דקה הדלת נפתחה ואלמוג עמד שם, כשהוא מסתכל עלי ויש לו פרצוף של עוד שניה מת מצחוק.
– ״מה זה מה קרה לך ?״ הוא חייך.
״אוף איתך, למה לדכא עוד יותר ?״ שאלתי והוא צחק.
– ״טוב כנסי מה את עומדת בחוץ ?״ הוא אמר.
נכנסתי לבית ועמדתי כמו מפגרת שהוא יביא לי מגבת.
– ״קחי״ הוא אמר והביא לי שתי מגבות וטרנינג מחמם כזה שניראה כמה מידות מעליי.
״של מי זה ?״ שאלתי.
– ״שלי״ הוא אמר והלך למטבח.
שמתי את המגבת על הרצפה והלכתי איתה עד למקלחת. כשהגעתי לשם הורדתי את כל הבגדים, לקחתי את המגבת השניה והתנגבתי, שמתי את הבגדים שאלמוג הביא לי שהיו גדולים עלי כמו אוהל אבל נעזוב את זה. יצאתי מהמקלחת, והלכתי למטבח, איפה שאלמוג. כשהוא ראה אותי הוא עוד יותר צחק ממקודם.
״מה ההפתעה ?״ שאלתי כדי להעביר נושא.
– ״זהו שזו את״
עשיתי לא פרצוף – לא הבנתי.
– ״בגלל שנועה לא רצתה שהמטבח ישרף אז את הולכת לעשות לנו ארוחה״ הוא אמר והצביע עליי בהתלהבות.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות באמת..
לצחוק מהרעיון שלו או לבכות מזה שייש לי חבר כזה..
״מה בא לך לאכול ?״ אמרתי כשיצאתי מההלם שהוא הביא לי.
– ״משהו טעים״
״אז בוא נזמין פיצהה״ אמרתי.
חוסך לי עכשיו שעתיים הכנה.
– ״ולסכן את השליח שיכול לפגוע בו ברק ?״ שאל.
אוף איתו. קם על הצד המתחכם שלו.
״אז תביא רעיון״ אמרתי.
הוא עשה את עצמו חושב אבל אז היה לו פרצוף – לא יודע.
״ספגטי ?״ שאלתי.
בין הדברים היחידים שאני יודעת להכין.
– ״הולך״ הוא אמר וישב בכיסא מולי.
״מה אתה עושה ?״ שאלתי.
– ״יושב ?״
״קוםם ותעזור לי״ אמרתי ובדיוק הייתה לי סכין ביד.
– ״טוב טוב רק אל תשתגעי עם זה״ הוא הצביע על הסכין וקם.

–

״טעים ?״ שאלתי.
– ״וואלה כן״ הוא אמר ולקח עוד לצלחת.
– ״הכל בזכותי״
״היית מתת״ אמרתי.
חיי"בס.
סיימנו לאכול, הרמתי את הכלים לכיור והתחלתי לשטוף אותם. אחרי כמה שניות הרגשתי ידיים מחבקות לי את המותניים וראש מונח לי על הכתף השמאלית.
חייכתי בקטנה, למה הוא חייב להיות כזה…. הוא ?
ככה היינו עד שסיימתי לשטוף הכל, ניגבתי את הידיים ומגבת מטבח שהייתה שם, הסתובבתי והדבקתי לו נשיקה.

פרק 61 –

– ״עכשיו באמת יש לי הפתעה בשבילך״ הוא אמר כשעצר את הנשיקה.
״מפתיע אתה״ חייכתי.
הוא לקח לי את היד ומשך אותי מאחוריו עד החדר שלו. נכנסנו והוא אמר לי לשבת על המיטה, בזמן שהוא מוציא משהו מהמגירה בארון. אחרי שתי שניות הוא נעמד מולי עם קופסה ביד. הוא לא פתח אותה, פשוט נתן לי אותה.
– ״תפתחי״ הוא אמר.
פתחתי את הקופסה וזה היה הדבר הכי יפה שייש. הייתה שם טבעת בצבע זהב עבה ובאמצע עבר קו ובאמצע הקו חרוט לב.
״ואו״ לא ידעתי מה להגיד.
– ״שתהייה לך מזכרת ממני לפחות״ הוא חייך.
ניראלו שאני הולכת לשכוח ממנו ? לפעמים אני מתפלאת עד כמה הוא דפווק…
ישר נישקתי אותו, בלי לחשוב יותר מדיי.. ירדה לי דמעה מהעין והיא פגשה את הלחי שלו אבל לא הפסקנו.
מפה לשם מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה שלו כשהוא בלי חולצה, מעליי ואומרת שאני מוכנה.

–

צחקתי, הוא אמר משהו שהצחיק אותי..
אחרי כמה שניות הפסקתי לצחוק
ושמתי לב שהוא רק מסתכל עליי.
״מה ?״ שאלתי ואני חושבת שהתחלתי להסמיק כי פתאום נהיה לי חם.
– ״איך אני אסתדר בלעדייך ?״ הוא שאל.
״אני לא דואגת לך״ אמרתי והסתכלתי על היד שלי, איך שהטבעת מתאימה לה בול.
הוא התרחק ממני כאילו לא אהב את מה שאמרתי.
– ״את חושבת שאני ישר ארוץ לבנות יענו ?״ שאל.
״לא… אבל אני חושבת שיקח לך פחות זמן להתגבר..״
– ״איזה שטויות באמא שלי״
״אתה יודע שאני צודקת…״
– ״לא אני לא״ הוא אמר והייתה שתיקה ארוכה כזו.
– ״את מדברת כאילו את סטוץ בשבילי״
״מה קשור בכלל ?״ שאלתי והסתכלתי לתוך העיניים שלו.
– ״את יודעת שאני צודק״ הוא חיכה אותי ממקודם.
ואז חזרנו לשתיקה, שתיקה מביכה..
״ניראה לי כדי שאני אלך״ אמרתי ובאתי לקום.
הוא עצר אותי לפני שקמתי וקירב אותי אליו.
– ״את לא״ הוא אמר.
הוא היה עם בוקסר ואני עם תחתונים והחולצה שלו.
״לא קר לך ?״ שאלתי אחרי כמה דקות.
היה קפוווא!
– ״קר לך ?״ הוא החזיר אלי את השאלה.
שונאת שהוא עושה את זה.
״קצת״ אמרתי.
הוא קם והביא לי מהארון מכנס טרנינג בצבע אפור.
קמתי גם ושמתי אותו.
ואז נזכרתי ששכחתי להודיע לאבא שאני ישנה אצל "נועה". לקחתי את האייפון שלי מהשידה ושלחתי לו הודעה.
החזרתי את האייפון לשידה וחזרתי למיטה, ליד אלמוג.
הוא חיבק אותי קרוב אליו, עד שנרדמתי.

–

פתחתי את העיניים לאט לאט וראיתי מטושטש. מצמצתי כמה פעמים עד שהראייה שלי חזרה להיות ברורה וראיתי את אלמוג קצת רחוק ממני, כשהוא ער ומסתכל עלי.
״אל תסתכל עליי בבוקר״ אמרתי ושמתי מהר ידיים על הפנים שלי.
״אני מכוערת ככה״
– ״את מכוערת בכללי״ הוא אמר וקם.
אין כמו בוקר, עם היציאות המפגרות של אלמוג.
״תודה אהובי גם אתה״ אמרתי ושפשפתי עיניים.
הסתכלתי על השעון שעל הקיר, השעה הייתה שתיים-עשרה.
כיסיתי את עצמי בשמיכה כדי לחזור לישון, ואז קלטתי שהשעה שתיים-עשרה בבוקררר.
קמתי מהר מהמיטה הלכתי למקלחת ליד אלמוג, הוצאתי מהארונית מברשת שיניים ספייר שתמיד יש לו פה וצחצחתי מהר שיניים. אלמוג נבהל ולא הבין מה קרה לי פתאום, עם כל האנרגיה והלחץ.
מה לעשות שייש לי טיסה עוד 5 שעות ?
שטפתי פנים, כל המסקרה מאתמול נמרחה לי. סידרתי את השיער שלי ויצאתי מהר מהמקלחת.
״אלמוגג בוא מהרר״ אמרתי.
שעות עד שהוא זז והזקן הזה.
– ״אה ?״ הוא אמר כשבא.
״אני צריכה בגד שאתה לא צריך״ אמרתי, כל הבגדים מאתמול עוד רטובים.. ואני לא אספיק להחזיר לו את הבגדים שלו לפני הטיסה. הוא הלך לארון והוציא לי טרנינג אפור-לבן מחמם כזה. שמתי אותו וביקשתי ממנו להקפיץ אותי לבית כי שוב התחיל לרדת גשם.
– ״כברר ?״
״טיסה עוד ארבע שעות״ אמרתי.
– ״כוסעמק״ התעצבן.
״די נו, אל תהיה כזה״
– ״אני אקפיץ אותך אבל אני איתך עד הטיסה״
״טוב חופר טובב״ אמרתי.
הוא לקח מפתחות ויצאנו.

–

התעוררתי.
רועדת מקור.
עם כאב הראש בלתי פוסק.
ותוך שניה מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים בלי סוף.
מה קורה לי ?
כבר כמעט שבוע שלם אני רק מקיאה וכל הזמן יש לי בחילות.
קמתי מהרצפה והלכתי לכיור, שוטפת פנים.
עוד לא התרגלתי כאן לכלום. הכל כאן כמו בסרטים… יפה אבל לא בשבילי.
ואם אתם שואלים את עצמכם למה אני מתכוונת כשאני אומרת כאן, אני מדברת על אמריקה….
הגענו לפני שלושה שבועות בערך.. ובזמן הזה ניסיתי רק להדחיק. ניסיתי לחשוב שזו חופשה ותכף אני אחזור ואראה את כולם, מה שלא כל-כך הצליח לי. אני מתגעגעת לבית שלי, לנועה, לנס, לאלמוג…..
לא יכולה לסבול את העובדה שברגעים האלה אני רחוקה מהם. אני לא אראה אותם יותר, או לפחות עד שאני אהיה בת שמונה-עשרה. אפשר להגיד שהשתנתי. קמתי מהרצפה והסתכלתי על עצמי במראה. אני כבר לא רואה בנאדם מאושר. אולי אני מגזימה אבל… אני רואה מישהי בלי שמחת חיים, או לפחות בלי שמחת החיים הרגילה שהייתה לה. אני מרגישה כאילו לקחו לי את הלב. כל החיים שלי נמצאים שם, כל הילדות, החוויות, העצב, השמחה, הרגעים הכי שמחים וגם הכי עצובים. הכל נמצא במדינה אחת, בעיר אחת, בשכונה אחת, בבית אחד. הכל נמצא שם. אני מרגישה ריקנית, בלי תחושה טובה.
המעבר הזה גרם לי לשנות את הדרך שבה אני מסתכלת על העולם, על החיים. זה גרם לי להבין שכלום לא באמת טוב מדיי, תמיד יהיו מכשולים ודרכים שאולי אפילו אני לא אצליח לעבור. תמיד יהיה משהו שיצליח להחזיר אותי להיות לא שמחה, אם זה המוות של אמא שלי, ואם עכשיו זה המעבר הזה, והפרידה מכולם.
יקח לי זמן להתרגל פה… אני יודעת, אבל אני מקווה שאבא מבין מה הוא עשה. את ההשלכות של המעשה הזה, ואת מה שהוא מנסה להשיג ממנו. כי כרגע ? אני לא בטוחה שזה ממש מצליח לו. בכל מקרה, הוא ביקש ממני לתת צ'אנס למקום הזה… אז אני מנסה כמה שאני יכולה.
חזרתי לחדר שלי ונכנסתי מתחת לשמיכה, מקווה שזה לא יחזור על עצמו פעמיים בלילה, וכמה פעמים ביום… כמו בימים האחרונים.