כי לא נשאר דבר – פרק 7

פרק 7 –

– ״שוגי,״ שמעתי מישהו אומר לי ואחרי זה נגעו בי.
– ״שוג קומי…״ הוא אמר שוב.
הסתובבתי לצד השני ולא הרגשתי את אור לידי, פתחתי לאט עיניים ואור הסתכל עליי.
– ״קומי.״ הוא אמר ומשך לי את היד מהמיטה, אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי יושבת בממ"ד על הרצפה.
״מה קרה ?״ שאלתי והחזקתי בראש, הוא כאב חזק.
– ״הייתה אזעקה.״ אור אמר ונעמד לידי.
– ״בואי, זה נגמר.״
״איך הם הגיעו עד כאן ?״ שאלתי בדרך חזרה לחדר.
הוא לא ענה לי, כניראה לא היה לו מה להגיד. הוא הלך מאחוריי כשהוא מחבק אותי מהכתף, היינו ככה עד שהגענו חזרה לחדר שלו.
נשכבתי שוב במיטה והסתכלתי באייפון שלו, השעה בסביבות הארבע לפנות בוקר.
– ״יאלה תעזבי את זה משוגעת.״ הוא אמר ולקח לי את האייפון מהיד, שם אותו בשידה שליד המיטה ונשכב לידי.
– ״נוגעת לי באייפונים באמצע הלילה.״ חייך.
״כבר בוקר.״ צחקתי.
– ״שתקי כבר.״ אמר ושם על הכתף שלי את הראש.
״למה הייתה לנו אזעקה בכלל ?״ שאלתי וליטפתי לו את השיער.
– ״לא יודע, בטח אזעקת שווא.״ אמר.
״אבל…״
– ״שוג אני עייף.״ הוא קטע אותי.
היה נשמע שהוא יודע משהו ולא מספר לי…
כאילו הוא יודע מה קורה וגם מה שהולך לקרות אבל מנסה להדחיק כמה שיותר ולא לשתף.
בכל מקרה, הזזתי ממני את הראש שלו, הסתובבתי לצד השני ועצמתי עיניים.
״לך לישון,״ אמרתי.
– ״תביאי חיבוק.״ אמר ושם עליי את היד שלו.
הורדתי ממני אותה.
– ״מה עכשיו התהפכת עלי ?״ שאל.
״לילה טוב.״ אמרתי זזתי ממנו קצת.

–

– ״אי אפשר לדחות את זה בכמה שעות ?״ שמעתי מישהו אומר.
הסתובבתי מהצד של הקיר ופרחתי עיניים לאט לאט, ראיתי שאור יושב על המיטה, כשהוא בלי חולצה והגב שלו מופנה אליי.
– ״אני מבין…״ היה לו קול מהוסס.
– ״אני אצא עוד שעה.״ אמר וניתק את השיחה.
שמתי לו יד על הגב, כאילו להגיד לו שהתעוררתי. הוא הסתובב ונשכב לידי.
״בוקר טוב.״ אמרתי ושמתי ראש על החזה שלו.
לא אמרתי ששמעתי את השיחה, רציתי שזה יבוא ממנו… שהוא יספר לי מה קרה.
– ״בוקר…״ הוא אמר ונישק לי את הראש.
״טוב.״ השלמתי אותו וחייכתי חיוך קטן.
– ״נעלמו העצבים מאתמול ?״ הוא שאל.
״נעלמו.״ צחקתי.
אבל בעצם הסקרנות שלי רק גברה וגברה… שיספר כבר.
״אז… יש תוכניות להיום ?״ חיפשתי משהו לומר… וזה מה שמצאתי.
– ״תכננתי אבל…״ הוא התחיל להגיד ושמעו בקול שלו משהו מצטער.
״זה בסדר.״ אמרתי וסתם העברתי יד על הבטן שלו.
– ״תקשיבי רגע.״ אור אמר אחרי כמה זמן וקם למצב ישיבה.
קמתי גם והתיישבתי מולו.
״מה קרה ?״
– ״המפקד שלי התקשר.״ אמר.
״משהו חשוב ?״
קיוותי שלא.
– ״יש מחסור ביחידות כי הצבא לא נערך בהתאם, ויש דיבור על מבצע בעזה.״
הייתי בשוק, לא ידעתי איך להגיב או מאיפה להתחיל בכלל. הנשימות שלי נהפכו להיות כבדות, אור החזיק לי ביד והסתכל לי בעיניים, שאחרי שניה התמלאו כבר בדמעות.
״אתה… אתה…״ גמגמתי.
לא הצלחתי להוציא משפט הגיוני מהפה, ראיתי שחור, ושוב פעם שחור ושוב פעם.
– ״לא חיים שלי, דיי.״ אמר ומשך אותי אליו לחיבוק.
איך רגע אחד טוב לנו ורגע אחר ממש ההפך מזה ?
– ״לא הייתי צריך לספר.״ הוא אמר.
״היית חייב לספר!״ עצרתי את החיבוק והסתכלתי לו בעיניים, עוד שניה וצעקתי עליו.
התנתקתי ממנו לגמרי וישבתי בצד המיטה, צמוד לקיר, שיחקתי עם הקצה של השמיכה.
אף אחד לא דיבר… הייתה שתיקה מוחלטת לכמה דקות.
– ״אני לא רוצה שתספרי לאמא שלי.״
״מה ?״ שאלתי והסתכלתי עליו.
– ״אני כבר יודע את הריב שיהיה ואני רוצה שהיא תזכור אותי כזה שהלך לצבא בשמחה ונפרד ממנה טוב, ולא זה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו ללכת למלחמה.״ דיבר מהר.
– ״במידה ואני לא אחזור.״ אמר לבסוף.
״חסר לך אתה לא חוזר!״ צעקתי ועלו לי עוד דמעות.
הוא צחק והתקרב אליי, איך הוא מסוגל לצחוק במצב כזה ? בכיתי ולא הפסקתי, גם לא התכוונתי להפסיק. הוא הבן אדם הכי חשוב ויקר לי בכל החיים… אם לא הוא, לא הייתי מוצאת את עצמי בעולם הזה. הוא לימד אותי המון על עצמי והכרתי מישהו מדהים שיצא לי גם להתאהב בו. ואני הכי שמחה שזה קרה, שזכיתי להתאהב בו ולהגיע למצב שזה גם הדדי. אף פעם לא חשבתי שהקשר שלנו יעמוד במצב כזה של חיים או מוות, אם הוא רק היה מקשיב לי ולאמא שלו הכל יכל להימנע. אבל אור ? ראש בקיר. אוהב תמיד לעשות את הדברים הכי קשים בדרך שלו.
ואם אני אאבד אותו ? אני לא אתמודד עם זה, אני אקרוס…
״כמה זמן יש לנו ביחד ?״ שאלתי והרמתי אליו מבט.
– ״שעה.״ הוא הסתכל לי בעיניים.
לרגע היה נדמה שכל העולם עצר, ורק אני והוא נמצאים בו. הוא רכן אלי, נישקתי אותו והוא הצמיד אותי לקיר. הנשיקה הייתה מלאה ברגש אבל בו זמנית מלאה בתשוקה. הוא נישק אותי לאט ועדין אבל עדיין יכולתי להרגיש את החוזק שהשפתיים האלה.
– ״אני מכור!״ הוא צעק כשהתנתקנו.
מי דמיין שהיום שאמור להיות הכי מאושר של שנינו… זה בעצם היום שאני בוכה בהיסטריה ובלי הפסקה כשהאהבה של החיים שלי, נכנס לתוך מלחמה.
הוא קם ממני והלך לארון, הוציא קופסא קטנה וחזר לשבת לידי.
– ״זה היה אמור להיות בערב עם עוד כמה דברים, אבל…״ אמר והושיט לי אותה.
לקחתי ממנו את הקופסא, פתחתי בעדינות והייתה שם טבעת זהב… עדינה ויפה.
באמצע שלה היה חרוט האות א'.
– ״זאת האות הראשונה בשם שלך.״ חייך אליי.
״התכוונת האות הראשונה בשם שלך.״ חייכתי חזרה.
גם אם הוא התכוון שזה השם שלי, אני ראיתי רק את השם שלו.
״תודה זה מדהים.״ חיבקתי אותו והבאתי לו עוד נשיקה קטנה.
הוא חייך והתנתק ממני, התחיל ללבוש את המדים.
ואני ? הסתכלתי עליו והייתי אסירת תודה לאלוהים, שהכרתי מישהו כזה.