כי לא נשאר דבר – פרק 16

פרק 16 –

– ״אז כמו שכולנו יודעים, בקרוב יש לאביתרי בר מצווה.״ אמא אמרה בהתלהבות.
– ״על מה חשבת ?״ אבא שלי שאל אותה תוך כדי שהוא מופתע לראות אותה עוד שניה קופצת משמחה.
– ״חשבתי על אירוע ענקי, ואחרי זה כמובן שאיזו נסיעה לחו"ל.״ חייכה.
– ״אמא אני חייב אירוע ?״ אביתר שאל אותה בחוסר אונים.
הוא שונא את כל אירועי היוקרה האלה, ובמיוחד כאלה של אמא. וכשאתה בא ממשפחה שבאמת יש בה יותר מהכל, האירועים הופכים להיות גדולים ומייקרי עיניים, וזה הדבר שאביתר הכי שונא.
– ״אל תדאג אני אעשה לך אירוע שלא תשכח!״ אמא אמרה והמשיכה עם ההתלהבות שלה.
הסתכלתי על אביתר, ואז על אמא. ללא ספק היא לא הבינה את מה שהוא ניסה להגיד.
״זה הכל ?״ שאלתי תוך כדי שאני קמה מהספה בסלון ומתקדמת למדרגות, מסתכלת על אמא כדי לקבל אישור לעלות לחדר. היא הנהנה ורצתי למעלה.
נכנסתי בדלת לחדר שלי וסגרתי רוצה מאחוריי. כשהתקרבתי למיטה, נתקעתי בשידה והכאבים ביד כבר התחילו שוב. יומיים עברו מאז ששמו לי את התחבושת. ובינתיים, הכאבים לא נחלשים אלה רק מתחזקים. את אריאל לא ראיתי בכלל, וגם אם הייתי רואה, סביר להניח שאני והוא היינו מתעלמים אחד מהשני בדיוק כמו לפני מה שקרה.
לקחתי את התיק הצדדי של לואי והכנסתי לתוכו כמה נרות ומצית. בדרך לבית הקברות עצרתי וקניתי זר פרחים גדול.
אבל כשהגעתי לחלקה הצבאית, שוב מרחוק ראיתי את הקבר עם נרות ופרחים… בדיוק כמו פעם שעברה.
באמת שזה מוזר.
בכל מקרה, הדלקתי את הנרות, שמתי את הפרחים ודיברתי קצת. בכיתי, כמו תמיד, אבל אפשר להגיד שזה גרם לי להשתחרר.
חזרתי למכונית ונסעתי משם חזרה לבית.
עליתי לחדר שלי והתיישבתי מול שולחן הכתיבה, הוצאתי כמה דפים והתחלתי לכתוב.

–

– כעבור שבוע –

״שון אתה מכיר מישהו שיודע לנגן בגיטרה ?״ שאלתי את שון, היינו אצלי.
שכבתי על המיטה והוא ישב על הכיסא מחשב ההוא שליד השולחן כתיבה.
– ״כן.״ הוא צחק.
״אז תתקשר אליו רגע, אני צריכה פה עזרה במשהו.״ אמרתי תוך כדי שאני קמה ומוציאה מהמגירה את השיר שכתבתי כל השבוע לאור.
אף פעם לא יצא לי לכתוב שיר למישהו או על משהו, תמיד אמי רק שרה… אבל הפעם הרגשתי שייש לי כל כך הרבה להגיד וניסיתי. ואפשר להגיד שבאמת יצא לי טוב.
– ״מטומטמת אני יודע לנגן.״ הוא צחק.
״באמת ?״ שאלתי לא מבינה.
שון לא ניראה כמו מישהו שיודע לנגן על משהו חוץ מעל העצבים.
– ״נו כן, מה את צריכה ?״ הוא שאל וקם מהכיסא כדי להתיישב לידי.
״כתבתי לאור שיר, אני צריכה שתלחין לי.״ אמרתי בפשטות.
קמתי מהמיטה והלכתי לקצה החדר, הוצאתי את הגיטרה מהתיק שלה ואת המפרט מהכיס הקטן בתיק. הבאתי את הגיטרה לשון והוא שם אותה עליו, מעביר יד בין המיתר והצליל הכי נוראי נשמע בכל החדר.
– ״המיתרים לא מכוונים בכלל.״ הוא אמר תוך כדי שהוא מעמיד את הגיטרה ומכוון את המיתרים. הוא לקח ממני את המפרט וניגן איתו כל פעם אחרי שכיוון.
– ״זהו עכשיו זה בסדר.״ הוא אמר אחרי כמה דקות ושם עליו שוב את הגיטרה.
״זה השיר.״ אמרתי והבאתי לו את הדף.
ראיתי שהוא קורא את המילים פעם אחרי פעם אחרי פעם.
– ״תני לי לשבת על זה כמה ימים.״ הוא אמר וקם מהמקום.
מניח את הגיטרה על המיטה ולוקח את הדף, מקפל ומכניס אותו לכיס בג'ינס שלו.
״כבר אתה הולך ?״ שאלתי תוך כדי חיוך קטן.
בזמן האחרון, יוצאים לי חיוכים קטנים כאלה. הרבה הרבה זמן שלא חייכתי חיוך אמיתי או צחקתי מאיזו בדיחה. הכל השפעות מהמוות של אור. איבדתי את שמחת החיים שלי, אבישג הילדה החייכנית שהייתה מחייכת לכל אחד, פשוט נעלמה. ואני לא יודעת אם היא תחזור…
– ״חייב.״ הוא צחק.
קמתי גם, נתתי לו חיבוק קטן ובוא הלך.
רק על שון אני יכולה לסמוך… אני ושירן התרחקנו מאוד. אני כבר כמעט ולא מדברת איתה. היא השתנתה, התבגרה אבל לא במובן הטוב של המילה.
היא יוצאת הרבה יותר למועדנים והלבוש שלה נהיה יותר חשוף, היא שותה הרבה ומסתובבת בעיקר עם בנים.
אני מבינה שהיא בת שמונה-עשרה והיא רוצה רק לעשות חיים, אבל היי, שלא תשתגע. מאז הלוויה היא בקושי התעניינה בי, שלום פה, שלום שם וזהו.
אין לנו את השיחות העמוקות כמו שהיו לנו פעם, אלה שיכולתי לדבר רק איתה… היא השתנתה, לרעה.
ואני מרגישה שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי.