כי לא נשאר דבר – פרק 15

פרק 15 –

רצתי לתוך המבנה של שכבה י"ב, ירד גשם חזק ממש כאילו החורף כבר כאן. ובכלל היה חם בחוץ… כי זו תקופת מעבר כזו.
בכל מקרה, נרטבתי ממש קצת אז זה לא כך כך הפריע לי. הלכתי במסדרון שמוביל לכיתה שלי, ובדיוק מולי הלך הילד ההוא שאני לא זוכרת איך קוראים לו. הצעדים שלו היו גדולים וכבדים, הוא היה נראה עצבני. בחנתי אותו, ואם נחשוב על זה לרגע… הוא לא נראה כל כך גרוע. אפילו אפשר להגיד שהוא נראה טוב.
הוא לבש חולצה לבנה רפוייה כזו שהשרשרת שלו בלטה החוצה ממנה, הגינס שלו היה קצת גדול עליו והנעליים הכחולות היו נראות דיי חדשות.
הוא התקרב אלי כשהמבט שלו תקוע על הרצפה, לא מסתכל אפילו לצדדים או לאן הוא הולך. כשעברתי לידו הוא נתקע בי מהכתף ונתן לי מכה חזקה שהעיפה אותי על הלוקרים מהצד השני. נפלתי על הרצפה כשאני מרגישה כאילו תלשו לי את שתי הידיים עכשיו מהמקום.
לא רציתי לבכות כדי לא להראות חלשה, אבל המכה הייתה ממש כואבת.
– ״מצטער.״ שמעתי את הקול שלו מעליי.
בכף יד שמאל התחילו לעלות כל מיני סימנים אדומים כאלה, הכתף פחות כאבה.
– ״את בסדר כפרה ?״ שאל, שוב עם הקול מעליי.
רציתי לענות אבל במקום זה יצאה לי רק אנחת כאב. הוא התכופף אליי וקירב את היד שלו, מחכה לאישור. הסתכלתי לו בעיניים, הן ברקו והיו כל כך יפות, הזכירו לי עיניים של מישהו שאני מכירה טוב, אבל לא הצלחתי למצוא של מי… הן גרמו לי לסמוך עליו. הנהנתי בזהירות והוא נגע לי ביד.
עברה בי צמרמורת מוזרה כזאת… אולי כי זו פעם ראשונה שמישהו נוגע בי ככה מאז שאור…
– ״כואב ?״ הוא שאל ולחץ לי בזהירות בדיוק במרכז. הכאב גרם לי לשכוח את כל מה שהרגשתי וחשבתי ברגעים האחרונים.
עצמתי חזק את העיניים והנהנתי.
– ״בואי אני אקח אותך למיון.״ אמר וקם.
״זה בסדר, לא צריך.״ אמרתי וקמתי מהרצפה לאט, כשהוא ראה שקשה לי הוא עזר לי.
– ״יש מצב שברתי לך את היד, מה לא צריך ?״
״באמת שזה בסדר.״ חזרתי שוב על מה שאמרתי קודם.
למרות העיניים שלו, לא באמת יכולתי לסמוך עליו… אני בקושי מכירה אותו… הוא פה בבית הספר שבועיים בלחץ ודיברנו פעם אחת…
– ״נו מה, אני לא אאנוס אותך.״ צחק.
״מה קשור ?״ אמרתי, מנסה להסתיר את המחשבות האלה שלי.
– ״בואי נו,״ אמר והתחיל ללכת.
בלי ברירה הלכתי מאחוריו, יצאנו החוצה מהשכבה והלכנו עד שהגענו לשער.
״איך נצא מפה עכשיו ?״ שאלתי.
– ״בואי.״ אמר והתחיל ללכת בשביל שאין לי מושג לאן מוביל.
הגשם מלפני כמה זמן, נעלם כאילו לא היה בכלל, והיה את הריח הנעים הזה בחוץ של אחרי הגשם הראשון… אחרי כמה דקות הגענו למגרש והלכנו עד לסופו, הוא התכופף והרים פירצה מהגדר.
– ״כנסי מהר.״ אמר.
נכנסתי ויצאתי מהצד השני אל החנייה, הוא יצא מאחורי והתחיל ללכת לעבר ג'יפ שחור, גדול ומפואר כזה.
את האמת שהופתעתי. ברושם הראשוני שלו הוא לא ניראה אחד כזה שייש לו. הוא ניראה כמו מישהו ממוצע, מהאנשים הרגילים…
כשהתקרבנו לג'יפ, הוא לחץ על השלט והיה צפצוף שמעיד שהאוטו נפתח.
פתחתי את הדלת בזהירות והתיישבתי בכיסא ליד הנהג. הוא התיישב לידי ויצא מהחנייה.
– ״לא קלטתי את השם שלך.״ הוא אמר אחרי כמה דקות של שתיקה.
״אבישג.״ אמרתי בלחש.
״תודה…״ המשכתי את המשפט ככה שהוא יאמר לי איך קוראים לו.
– ״אריאל.״
״תודה אריאל.״ חזרתי על עצמי, הפעם במשפט המלא.
– ״על זה ששברתי לך את היד ?״ הוא צחק.
– ״נגיד.״ חייכתי.
אחרי כמה דקות הגענו לבית החולים, אריאל החנה את הג'יפ בחנייה. יצאנו והתקדמנו לכניסה.
– ״אני צריך בשבילה צילום.״ אריאל אמר למזכירה והצביע עליי.
״תעלו לקומה שלישית.״ היא אמרה.
התקדמנו למעלית והתחילה להיות לי סחרחורת. הריח המגעיל הזה של הבית חולים והתרופות אף פעם לא עשה לי טוב. אריאל הלך לידי, הוא התעסק עם האייפון שלו ולא שם לב אליי בכלל. כשהגענו למעלית הוא רק הרים את הראש כדי ללחוץ על הקומה וישר חזר לטלפון.
הפרצוף שלו היה פחות עצבני מהבוקר אבל עדיין…
״זה בסדר, שב כאן.״ אמרתי לו כשהגענו לקומה.
גם ככה הוא לא מרוכז אז זה לא כל כך משנה אם הוא יהיה איתי או לא. וכמו שאמרתי לו, הוא באמת התיישב ולא התנגד.
הלכתי למזכירות שבקומה הזאת וביקשתי שיעשו לי צילום, נתנו לי דף כזה למלא ושאלו איך קיבלתי את המכה. אחרי זה המזכירה אמרה לי לשבת ולחכות שיקראו לי.
– ״מה בסוף ?״ אריאל שאל כשהתקרבתי אליו.
״כלום, אני מחכה לצילום.״ אמרתי והתיישבתי בכיסא השני ממנו.
– ״חזרנו לשומרת נגיעה ?״ שאל עם חיוך.
לא עניתי, לא היה לי מה. למרות שרק עכשיו באמת הכרנו, הרגיש לי כאילו אני יותר מדי נסחפת איתו, שזה לא טוב בשבילי. אני עדיין של אור, אסור לי לשכוח את זה. אני לא מעוניינת להיפרד ממנו בזמן הקרוב ולשחרר מזה… כי גם אם הוא נהרג, בראש שלי, אנחנו עדיין ביחד.
הוצאתי את האייפון שלי מהכיס הקדמי בג'ינס וראיתי כמה הודעות משון. התעלמתי… לא הייתה לי סבלנות עכשיו.
– ״אבישג ביטון.״ הרופא שטיפל בי קודם קרא לי.
ישר קמתי והלכתי לכיוונו.
– ״אני אקח אותך לצילום עכשיו.״ הוא אמר והנהנתי.
אחרי שעשו לי צילום ביד וישבנו עוד שעה לחכות לתוצאות, קראו לי לחדר של הרופא והוא אמר שייש לי נקע.
הוא חבש לי את היד ואמר שאני אבוא לביקורת בעוד שבוע.
כל הדרך חזרה אריאל אמר שעבר עליו יום לא טוב ולא הפסיק להגיד שהוא מצטער, ברור שאמרתי לו שזה לא אשמתו ושהכל טוב אבל הוא ? עדיין ראש בקיר.
הוא הוריד אותי בבית ושוב ביקש סליחה, הודתי לו ונכנסתי לבית. דינה כבר לא הייתה וככה גם אמא, אבא ואביתר.
יום שגרתי אצלנו בבית.
עליתי לחדר שלי, כשאני מנסה כמה שיותר לא להזיז את היד. פתחתי את הדלת שמובילה למקלחת ונכנסתי. מורידה לאט את התחבושת ונכנסת להתקלח.
כשיצאתי עטופה במגבת, לבשתי סתם איזה פיג'מה ושמתי בחזרה את התחבושת על היד.
התיישבתי על המיטה ולקחתי את הגיטרה של אור אליי, אחרי כל היום הזה…. מנסה לנגן.