כי לא נשאר דבר – פרק 13

פרק 13 –

– ״אבישג תלכי לצלם את זה שלושים פעם במזכירות.״ המורה אמרה לי אחרי שחזרתי מהשירותים.
הנהנתי ולקחתי ממנה את הדף שהיא הושיטה לי.
״ליסה, קרן אמרה שתצלמי את זה שלושים פעם.״ אמרתי והושטתי למזכירה את הדף. היא הנהנה ולקחה אותו ממני. בנתיים התיישבתי בכיסאות שמול המזכירות, ראיתי אותה מתעסקת עם המדפסת ואז יוצאת מהחדר.
– ״נגמרו הדפים, זה יקח קצת יותר זמן.״ היא אמרה.
״אין לי בעיה עם זה.״ חייכתי והיא הלכה.
מתאים לי לא להיות בשיעור לשון.
הוצאתי את האייפון, ראיתי ששון שלח לי הודעה אז החזרתי לו תשובה. אחרי זה נכנסתי לאינסטגרם ודפדפתי בתמונות.
– ״נשמה המזכירות זה כאן ?״ מישהו שאל.
הרמתי אליו מבט וראיתי את הילד מהמסדרון, פתאום הוא נעמד מולי וחייך.
״מה יש לך ?״ הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה אומר המבט שלו.
– ״כלום.״ הוא צחק והתיישב לידי.
זזתי כיסא אחד הצידה.
– ״כאילו את שומרת נגיעה ?״ הוא שאל-צעק.
״מה הקשר ?״ שאלתי.
– ״כל פעם שאני בא לידך, את זזה.״
״אולי כי אני לא מכירה אותך ?״ שאלתי וזזתי עוד כיסא הצידה.
– ״באמא שלי את חולת נפש.״ אמר ורכן קדימה כשהוא שם את המרפקים על הרגליים ומתעסק עם האייפון שלו.
גילגלתי עיניים וחזרתי לאייפון שלי, דיברתי טיפה עם שון ואז ליסה חזרה.
״תודה.״ חייכתי אליה ולקחתי ממנה את הדפים.
– ״ומי אתה ?״ שאלה את הילד.
– ״אריאל סוויסה, תלמיד חדש נו.״ אמר כשזה ניראה שאין לו סבלנות מיותרת.
התעלמתי ויצאתי מהמזכירות חזרה לכיתה.

–

״היי אורי…״ אמרתי ונישקתי את הקבר הלבן.
״איך אתה ?״ שאלתי והעברתי את היד שלי בין האותיות החרוטות בשחור, המגע עשה לי צמרמורת.
״אני בסדר.״
התיישבתי ליד הקבר, מחבקת אותו ולא זזה.
״אני יודעת, אתה צודק, אני לא בסדר.״
דיברתי, הרגשתי שאני והוא בשיחה אמיתית… שאני שומעת את הקול שלו, שאני רואה אותו… עם השיער והעיניים האלה שלו, תלויות בי, קוראות לי אליו.
״קשה לי בלעדייך.״ אמרתי והסתכלתי על המילים שחרוטות.
'אור סבג.' השם שלו הדהד לי בראש. לא הפנמתי את מה שקרה… והנה אני מוצאת את עצמי יושבת ליד הקבר של אהבת חיי ומדברת אליו כאילו הוא חי ונושם.
״עברו שבועיים כבר.״ אמרתי והרגשתי חנק בגרון.
זה לא טוב בשבילי כל הדברים האלה. אני צריכה אותו כאן איתי, לידי.
ישבתי חצי שעה, כשאני מעבירה את היד הלוך ושוב לאורך הקבר ומנסה להתגבר. נפלו לי כמה דמעות בודדות מהעיניים. וכשרציתי לקום, הרגשתי שבוייה, כאילו אני לא יכולה לזוז. נשארתי ככה עוד כמה דקות ואז הרגשתי צעדים מאחוריי.
הסתובבתי בחדות וראיתי את אמא של אור מתקרבת, כשזר פרחים בידה.
קמתי מהר מהרצפה, מנגבת את הדמעות מהפנים ומנסה להראות כמה שיותר בסדר. אני מתחילה להתשתגע, אני מודעת לזה… אבל אני לא רוצה עוד עדים למה שקורה לי.
״מה שלומך ?״ שאלתי ושמתי את התיק בית ספר על הגב.
– ״אני בסדר חמודה, איך את ?״ שאלה וליטפה את פני.
״מתרגלים.״ לחשתי, נשארנו כמה שניות עומדות, מסתכלות אחת לשניה בעיניים.
״טוב, אני אשאיר אתכם לבד.״ אמרתי והלכתי משם.

–

״אדם צריך שתהיה לו מילה…״ זמזמתי לעצמי תוך כדי שאני הולכת לכיוון בית הספר, הסתכלתי על הרצפה ולחשתי לעצמי את המילים.
זה השיר של אור. אני זוכרת שהוא למד לנגן אותו בגיטרה וכשהצליח, הוא הכריח אותי לשיר לו תוך כדי. הוא תמיד אהב את איך שאני שרה… תמיד הוא אמר שלדעתו אני שרה הכי יפה בעולם.
נכנסתי בשער, מעיפה מבט על הילדים שבחוץ וחוזרת לזמזם את השיר שלו.
הלכתי בשביל שמוביל לשכבה והסתכלתי על הנעליים שלי. פתאום הרגשתי שפגעתי במשהו גדול וחם. הרגשתי את עצמי נופלת, אבל אז יד חמה עטפה לי את המותן והרימה אותי בחזרה לקרקע.
– ״את חייבת להפסיק ליפול ככה.״ הוא צחק.
זה היה אותו אחד מהמסדרון, פשוט לא זכרתי איך קוראים לו.
״כן, ממש מצטערת.״ אמרתי בציניות ופניתי ללכת אבל הוא חסם לי את הדרך.
– ״ניראה לי שאחרי שהצלתי אותך פעמיים מגיע לי לפחות לשמוע איך קוראים לך.״ הוא חייך.
– ״לא ?״
״לא.״ החזרתי לו והשפלתי את העיניים לכיוון הרצפה.
כשהוא דיבר אלי הוא הסתכל לי בתוך העיניים, ולמראה ההפתעה אני הייתה שקועה בשלו.
– ״את בסדר ?״ שאל וזז אחורה.
״יותר מתמיד.״ צחקתי צחוק מזויף ונכנסתי לשכבה.