כי לא נשאר דבר – פרק 12

פרק 12 –

– כעבור שבוע –
– ״אבישגי קומי,״ שמעתי דפיקות על הדלת.
פקחתי את עיניי לאט לאט וכבר כאב הראש מאתמול חזר.
– ״התעוררת ?״ שמעתי את אמא מבעד לדלת, לא עניתי, לא היה לי כוח או סבלנות.
מאז שאור מת היא כל הזמן מנסה להיות איתי כמה שיותר, לדאוג לי. היא לא מבינה שזה לא משנה מה אנשים יעשו סביבי, כלום לא יחזיר לי אותו. ועם כמה שאני אראה שאני חזקה… רק כשמזכירים את השם שלו עולה לי חיוך ואחרי זה דמעה אוטומטית. חיוך על זה שהכרתי אותו, דמעה על זה שאיבדתי אותו.
קמתי למקלחת, כשאני מחזיקה בראש שלי והכל מטושטש סביבי. השבוע האחרון היה סיוט בשבילי. כל יום התעוררתי בלי חשק לחיות ועם סיבה שאני רוצה למות. לא הצלחתי להעביר יום אחד בלי לבכות… אבל לא סתם בכי, בכי שלא מפסיק עד שאני נרדמת. השבוע האחרון היה קשה, מפעם לפעם הגעגועים אליו רק גוברים ואני לא מצליחה להתגבר. ואם כל החיים שלי מעכשיו יראו כמו השבוע הזה, אני לא אשרוד.
כשחזרתי לחדר שמתי ג׳ינס וחולצה לבנה, ארוכה ורופפת. אני יודעת שעדיין חם בחוץ אבל אני לא מסוגלת לחשוף את הגוף שלי, אני לא רוצה להיות בולטת. אני רוצה להיעלם מהשכבה, שלא יתייחסו אלי… כי כמו שהרסתי את אור, אני יכולה להרוס אותם, או כל מישהו אחר שיתקרב אלי. זרקתי בתוך התיק מחברת ועט ויצאתי מהחדר. לא היה לי כוח לכלום, בטח לא ללימודים עכשיו, או לכל המבטים המרחמים בבית הספר…
״אולי אני אלמד מהבית ?״ שאלתי את אמא כשהתיישבתי בפינת האוכל מולה.
״יש לאבא את האפשרות לממן את המורים הכי טובים ו…״
– ״ותפסיקי לדבר שטויות, זה שנה אחרונה שלך. אל תתני לזה להרוס אותך אבישג.״ היא קטעה אותי ושמה את היד שלה על שלי.
העפתי אותה ממני, קמתי עצבנית מהשולחן והלכתי לדלת. הלוואי ויכולתי לתת לזה להרוס אותי… התקדמתי למכונית החדשה שאבא קנה לי, גם כן הוא… חושב שמתנות שהוא יקנה לי יעזרו במשהו. אף אחד לא מבין אותי, אף אחד.
נסעתי לבית הספר, בלי חשק ובלי רצון. כשנכנסתי בשער, כאילו זה היה מתואם וכל המבטים ישר עליי. אנשים מתלחששים לידי וחושבים שאני לא שומעת את כל מה שהם אומרים, אבל בסדר… התעלמתי.
נכנסתי לשכבה וחיפשתי את הכיתה שלי, לא הייתי כאן המון זמן… אז אפשר להגיד ששכחתי. כשהגעתי לסוף המסדרון הסתובבתי ופגעתי במשהו. אבל לפני שפגשתי את הרצפה מקרוב, מישהו החזיק אותי וייצב אותי.
״אתה יכול לא לגעת ?״ שאלתי וישר הזזתי ממנו את היד שלי.
המגע שלו היה חם והזכיר לי את של אור… וגם את איך שנפגשנו.
הוא הסתכל עליי במבט לא מבין, ואחרי כמה שניות העביר מבט על הגוף שלי.
״תפסיק.״ אמרתי בעצבים וזזתי אחורה, לא התאים לי שמישהו זר נוגע ומסתכל עליי ככה…
הרשתי לעצמי לבחון אותו, בכל זאת זה מה שהוא עשה לפני שניה… היה לו קעקוע של 'think less live more' על זרוע ימין, הוא היה שזוף וגבוה, עיניים בצבע ירוק בוהק ושיער שחור.
– ״מה יש לך ?״ שאל וגם הוא זז אחורה, הוציא אותי מכל המחשבות.
״כלום.״ אמרתי והלכתי משם.
רציתי לבכות, רציתי לצרוח. כשדיברתי איתו… הביטחון שלי היה ברצפה. ורק אז קלטתי, אני לא אבישג של פעם. אני גם כניראה אף פעם לא אחזור להיות אבישג של פעם. השתניתי, הביטחון שלי ירד, השמחת חיים…
רצתי לשירותים, הרגשתי את הדמעות עומדות לי בגרון. כשהגעתי נכנסתי לאחד התאים ונעלתי את עצמי שם, כשאני מחליקה מהגב לרצפה ופשוט נופלת… לא מפסיקה לבכות.

–

– ״כן גברת ביטון, על מה האיחור ?״ המורה לאנגלית שאלה כשנכנסתי לכיתה.
״לא הרגשתי טוב.״ המצאתי לה איזה משהו והמשכתי לעמוד בכניסה.
״איפה אני יושבת ?״ שאלתי.
– ״תשבי ליד יונתן.״ אמרה והצביעה על איזה אחד עם משקפיים.
גילגלתי עיניים ונכנסתי לכיתה, התיישבתי לידו והוצאתי מחברת ועט, התחלתי לצייר. אין לי עצבים עכשיו לכלום, העיניים שלי שרפו מבכי וכך גם הגרון.
אחרי כמה דקות היה צלצול, כולם אספו את הדברים והלכו החוצה. נשארת לבד, בכיתה. בלי חשק לזוז, לקום או לנשום.
אחרי כמה שניות קיבלתי הודעה משירן ששאלה איפה אני, עניתי וסגרתי את האייפון. הנחתי ידיים על השולחן ואת הראש עליהן, עצמתי עיניים.
– ״אני שמעתי שייש כאן מישהי בדיכאון, האם זה נכון ?״ שמעתי את הקול שלה ואז צעדים.
הרמתי אליה את הראש והסתכלתי עליה, עוד פעם… דמעה על עלתה.
– ״שוגה.״ היא אמרה והתיישבה מולי.
״אני לא יכולה לעשות את זה.״ אמרתי ולקחתי את הטישו שהיא הושיטה לי.
״אני פשוט לא יכולה.״
– ״יפה שלי, אל תבכי…״
״אני לא יכולה שירן, בכל דבר שאני עושה או רואה, זה מזכיר לי אותו. ואני מנסה להדחיק…״ גמגמתי.
– ״את יכולה.״ היא קבעה.
״אני לא.״
– ״את אבישג ביטון, את הבן אדם הכי חזק שאני מכירה.״ אמרה.
״גם אני הכרתי בן אדם חזק, תראי איפה הוא עכשיו.״ אמרתי ושיחקתי עם העט בין האצבעות.
הייתה שתיקה.
״ועוד כל המבטים המרחמים האלה של כל הצבועים, נמאס לי.״
– ״יהיה טוב, את תראי.״ אמרה וחיבקה אותי.
– ״ומי מרחם עלייך, אני אשבור אותו ?״
צחקתי קצת, הפרצוף שלה הצחיק אותי.
נשארנו בכיתה עד שהיה צלצול, היא עודדה אותי… בהחלט הצליחה להעלות לי את המצב רוח. כשהיה צלצול היא הייתה צריכה ללכת לכיתה, ואני נשארתי בשלי. השיעור הבא עבר לאט, הרגשתי שהזמן לא עובר ולא מתקדם לשום מקום.
״המורה אפשר לצאת לשתות ?״ הרמתי את היד ושאלתי אותה בלי לחכות לרשות.
– ״למה את מתפרצת לדבריי ?״ שאלה, שונאת מורות ללשון…
״אפשר או לא ?״ התעלמתי ממה שאמרה והיא הנהנה לחיוב.
לקחתי את האייפון ויצאתי החוצה.