כי לא נשאר דבר – פרק 10

פרק 10 –

(תשמעו תוך כדי קריאה.)

ישבתי מול הטלוויזיה הכבוייה, קפואה. כשאני מסתכלת עליה ופשוט לא יודעת מה לעשות. שון חיבק אותי חזק, למרות שהוא מנסה… הוא לא מבין מה עובר עליי. אף אחד לא מבין.
איך שהמהדורה נגמרה הוא סגר את הטלוויזיה והושיב אותי לידו, ומאז אנחנו ככה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל… יש לי כל כך הרבה שאלות ודאגה, ואין אף אחד שיענה לי עליהן וירגיע אותי.
גם לא יכולתי להתקשר לאמא של אור… אני לא רוצה להדאיג אותה סתם, חודש שלם הבן שלה בתוך עזה והיא בכלל לא יודעת… ועם כמה שרציתי לספר לה, פשוט לא יכולתי. שכנעתי את עצמי שאני עושה את הדבר הכי טוב בשביל שניהם וזה לשמור על ה'סוד' הזה מפניה.
קמתי מהספה ועליתי במדרגות, כל הדרך לחדר שלי אני מנסה לשכנע את עצמי שבטוח לא קרה כלום, שאור בסדר ואני דואגת לשווא. אבל משהו בתוכי ידע שקיימת האפשרות הזאת שהוא נפגע או נהרג… פשוט לא יכולתי לתת לעצמי לחשוב על זה. כשהגעתי לחדר התחלתי לחפש את האייפון שלי במהירות, אולי דווקא כן קרה משהו… ואמא של אור התקשרה אלי…
אחרי כמה שניות של חיפושים, מצאתי. פתחתי אותו אבל לא היה שום דבר על הצג.
נרגעתי. זה כבר סימן טוב.
ירדתי בחזרה לסלון, שון עדיין היה שם.
– ״את בסדר ?״ שאל כשהוא מסתכל עלי בדאגה.
״בטח.״ חייכתי אליו חיוך קטן.
הכל בסדר, אני בסדר.
טוב, לפחות אני חושבת…

*

– ״אני כאן.״ שמעתי קול מוכר, ידעתי מי זה.
הייתי שוב במקום הלבן והזוהר, השמלה הלבנה הקצרה שלבשתי בפעם שעברה התחלפה, והפעם הייתי לבושה בשמלה ארוכה.
– ״בואי אליי.״ אור אמר ופתח את שתי זרועותיו, מחכה שאני אחבק אותו.
עשיתי צעד והוא נשאר במקום. הבנתי שהפעם הוא לא מתכוון ללכת לאף מקום, שהוא נשאר כאן איתי.
רצתי אליו, מאושרת שהכל בסדר ושדאגתי לשווא. כשהגעתי, חיבקתי אותו כל כך חזק שאני לא חושבת שחיבקתי אותו ככה אי פעם.
– ״אבישג.״ אמר את שמי וקירב אותי אליו.
– ״אני מצטער שהשארתי אותך לבד.״
״זה בסדר.״ חייכתי.
״העיקר שעכשיו אתה כאן.״
– ״אני מצטער שלא חזרתי.״ הוא אמר אחרי כמה דקות והתחיל להיעלם.
״מה לעזאזל…״ מלמלתי וישר המבט שלי עלה אל עיניו שהצבע הכחול שלהן לאט לאט דעך.
״לא, בבקשה לא.״ מלמלתי שוב, אור ליטף את הלחי שלי והיה לו מבט מצטער.
״בבקשה לא!״ צעקתי ונשארתי לבד במקום הלבן.

*

התעוררתי בבהלה והיה צלצול מדלת הכניסה שפשוט לא הפסיק.
החלום שהתחיל כל כך טוב, הפך פשוט לסיוט. אחרי שניה הצלצול נעלם. קמתי מהמיטה למקלחת ושטפתי פנים, שוב זה קורה לי… הסתכלתי על עצמי במראה, המסקרה כולה מרוחה מתחת לעיניים, אז כניראה שגם בכיתי מתוך שינה. הצלצול שוב חזר והתקדמתי חזרה לחדר, עברתי דרכו וירדתי במדרגות לעבר הדלת.
הסתכלתי בעינית ונרתעתי לאחור.
עמד שם גבר במדים ושני חיילים צעירים מאחוריו.
הבנתי שיכול להיות שהנורא מכל הגיע. אבל אסור לאור למות, הוא לא יכול למות, הוא הבטיח לי שהוא יחזור.
הדפיקה חודשה והוציאה אותי מהלם, התקרבתי לדלת ופתחתי אותה, מאפשרת להם להיכנס.
– ״אבישג ביטון ?״ הגבר שאל והתיישב על הספה.
״כן ?״ שאלתי וחזרתי במהירות מהמטבח כשייש מגש עם שתיה בין ידי.
– ״אני אביחי, המפקד של אור.״ אמר.
״קרה משהו ?״ שאלתי בלחץ והתיישבתי על הספה מולו.
הייתה שתיקה, שתיקה שמעידה על זה שקרה משהו נורא, שתיקה של הבנה שהוא היה אחד מהחיילים שנהרגו מהפיצוץ בטנק.
עלתה לי דמעה קטנה ואחריה עוד אחת, הרגשתי שאני נחנקת.
״הודעתם לאמא שלו ?״ שאלתי והסדרתי את הנשימה שלי.
אביחי הנהן לחיוב.
– ״אני באמת מצטער.״ אמר והפרצוף שלו באמת היה כזה.
– ״אני רק רוצה שתדעי, אור היה מצטיין… גם אם הוא רק שלושה חודשים בצבא, עדיין. הוא מילא הוראות באופן מושלם ולא עשה טעות אחת.״
חייכתי אליו להבנה, אני מכירה את אור… הוא הרבה יותר מחייל מצטיין.
״זה קרה בפיצוץ של הטנק ?״ שאלתי כשאני רועדת רק מלדבר על זה.
אביחי הניד בראשו לשלילה והסתכל על החיילים שישבו משני צדדיו.
– ״אני לא יודע אם שמעת אבל היחידה של אור נכנסה לעזה ראשונה, לפני שבועיים הוא יצא להתרעננות והיום הוא היה צריך לצאת עוד פעם. בדרך חזרה תפסה אותה חולייה, אחד המחבלים ירה לאור שלושה כדורים במקום פגיע… זה היה מאוחר מדיי.״ אמר והיה שקט, לא ידעתי מה לומר.
– ״לפני שהם נכנסו אמרנו להם לכתוב משהו למשפחות, הוא כתב משהו בטלפון שלו וביקש שנמסור את זה רק לך.״ אחד החיילים אמר והושיט לי את האייפון של אור.
הדלקתי אותו ותמונה של שנינו מהגיוס שלו הייתה התמונה הראשית. הסתכלתי עליו, כזה יפה… כזה שונה. חייכתי חיוך קטן לאותו חייל כדי להגיד לו תודה. אחרי רבע שעה של עוד כמה דברים וארגונים של ההלוויה הם קמו והלכו.
ורק אז, הרשתי לעצמי ליפול על הספה ולפרוץ בבכי שלא יגמר בזמן הקרוב.