התאהבתי במורה שלי פרק 9

פקחתי את עיני וראיתי אותה שוכבת בקצה המיטה עם פה פתוח וכמה נחירות נשמעות פה ושם, זה העלה לי חיוך על הפנים ושמתי לב רק עכשיו שאני לא יודעת איך קוראים לה.
פיהקתי פיהוק קולני, וקמתי מהמיטה.
נכנסתי למקלחת, שטפתי את פניי וצחצחתי את שיני ועשיתי מקלחת קרה ונעימה, התלבשתי ויצאתי מהמקלחת.
"היי בוקר טוב", אמרתי לה בעודי מייבשת את שיערי בעזרת מגבת.
"בוקר טוב", היא ענתה בקול עייף ופיהקה.
"טוב זה קצת מביך אבל…איך קוראים לך?", שאלתי והתחלנו לצחוק.
"רננה, ולך?", היא אמרה וקמה מהמיטה.
"אלכסה, אם את רוצה לעשות מקלחת את מוזמנת בכיף, אני אביא לך בגדים עד שיביאו לך מפתח לחדר", אמרתי ונעמדתי מול המראה של הארון והתחלתי לסרק את שיערי.
"תודה", היא אמרה בביישנות, הבאתי לה מגבת חדשה ובגדים נקיים והיא נכנסה להתקלח.
אחרי שהיא סיימה להתקלח ולהתארגן הלכנו לחדר אוכל.
נכנסנו לחדר אוכל והיו שם רק שתי בנות ובן, הוא ישב לבד, עיניו נראו עייפות ונפוחות, כאילו לא ישן כל הלילה. הוא שם לב שאני נכנסתי, הוא קרץ לי וחייך חיוך קטן. חייכתי אליו בחזרה, חיוך כנה, אחרי אתמול הרגשתי שאני כבר לא כועסת עליו יותר, משהו בכנות שלו מרגיע אותי.
אני ורננה הכנו נס קפה והתיישבנו שולחן ליד בן.
"את יודעת", רננה החלה להגיד ולקחה לגימה מהקפה.
"אני שוקלת לשלוח לקובי הודעה", היא אמרה ולקחה עוד לגימה קטנה מהקפה.
"לא, בשום פנים ואופן לא, את סומכת עלי?", שאלתי אותה והיא הביטה בי במבט שמסמן שהיא כן סומכת עלי.
"אל תשלחי לו הודעה, אם יש לך פייסבוק אל תעדכני שום דבר, אל תעשי לאף אחד לייקים, פשוט תעלמי לו, את תראי שעוד שלושה ימים הוא יתקשר", אמרתי לה, אני יודעת איך המוח הגברי פועל. ברגע שהם נפרדים ממישהי, הם חושבים שהכל יהיה יותר טוב, שסוף סוף הם יכולים לזיין בנות אחרות, בלי מחוייבות ופחד, וחושבים שזה מה שישכיח את הכל. אבל אחרי כמה ימים הבום מגיע, והם מבינים שהם עשו טעות, ומתחילים במסע ההתנצלות. פתאטים.
"את חושבת?", היא שאלה ומבטה היה מיואש לגמרי.
"אני בטוחה, סמכי עלי", אמרתי לה וחייכתי לעברה חיוך מנחם.
"וואי, תודה, אבל תחזיקי אותי שאני לא אשלח לו הודעה כי אני חלשה בקטעים כאלה", היא אמרה וחייכה.
"אין בעיה, איתי בטוח לא תשלחי לו הודעה", אמרתי וצחקקנו.
נזכרתי שהיא איבדה את המפתח שלה,קמתי מהכיסא שבו ישבתי והתיישבתי על כיסא ליד בן והוא הביט בי במבט מבולבל ועייף.
"תקשיב, רננה איבדה את המפתח שלה אתמול בלילה, אתה תוכל לטפל בזה?", שאלתי אותו, יד אחת שלו הייתה מונחת על השולחן ככה שכף היד הייתה באוויר וידו השנייה החזיקה את הכוס קפה שלו.
"ואיפה היא ישנה בלילה?", הוא שאל והמבט שלו היה רציני וסקסי, הבטתי עמוק בתוך עיניו השחורות והוא בשלי.
"אצלי", אמרתי בפשטות ופתאום חיוך קטן עלה על פניו.
"למה אתה מחייך?", שאלה כלא מבינה.
"סתם, תגידי לה שתבוא אלי למשרד ואני אביא לה את המפתח שלה", הוא אמר וקם מהכיסא.
"בסדר, תודה", אמרתי וקמתי מהכיסא גם אני.
אני ורננה יצאנו לעשן, היא גם מעשנת. היא סיפרה לי שבגיל 14 "חברה" שלה גררה אותה לסיגריות, ומאז היא לא הפסיקה לעשן.
"כמה זמן את בפנימייה?", שאלתי אותה בעודה מדליקה את הסיגריה.
"מכיתה י', היא ענתה והנהנתי.
"את יודעת, המורה שלך למד פה", היא אמרה ושילבה את רגליה.
"איך את יודעת?", שאלתי אותה.
"ככה שמעתי, הוא כבר הרבה שנים בפנימייה הזאת.", היא אמרה והתחלתי להיזכר במה שהוא אמר אתמול, בסיפור שלו.
"בן כמה הוא בכלל?", שאלתי בהתעניינות.
"בן עשרים ושש", היא אמרה. התחלתי לחשוב עליו, על הסיפור שלו. זה בטח קשור לפנימייה הסיפור שלו.
"בן אמר שתלכי אליו למשרד, הוא יביא לך את המפתח", אמרתי ובדיוק היא זרקה את הסיגריה הגמורה על הריצפה.
"תודה, אני אלך אליו עכשיו. אני אתקשר אליך כשאני אחזור", היא אמרה והחלפנו בינינו את מספרי הפלאפון והיא הלכה.
אני החלטתי שאני רוצה לצאת לריצה. אני חייבת לשחרר קצת לחצים.
חזרתי לחדר, השלתי את הבגדים מגופי, קיפלתי אותם והחזרתי לארון הבגדים ולאחר מכן הוצאתי מהארון טייץ שחור וגופייה לבנה דקה וקצרה, ונעלתי את נעליי הנייק שלי שאיתם אני תמיד רצה.
יצאתי מהחדר ונעלתי אותו. בדרך החוצה אספתי את שיערי לקוקו הדוק והייתי מוכנה לריצה.
התחלתי לרוץ, הבאתי למחשבות לנוח קצת ולתת לעצמי להשתחרר מכל מה שעברתי השבוע בפנימייה. רצתי לפי הקצב של המוזיקה, פתאום התחלתי להרגיש הקלה, הכל היה תפוס, נפשית ופיזית. השתחררתי קצת משניהם.
המשכתי לרוץ וכל הירוק מסביבי גרם לי להרגיש בבית, אני רצה תמיד, במיוחד כשאני בבית. כי שם יש לי יותר סיבות לרוץ. אני מרגישה שהמקום הכי בטוח שלי לברוח מהצרות שלי זה הריצה. אין לי למי ללכת. כולם התחילו להתרחק ממני, כל החברים ואפילו החברות הכי טובות שלי. הם טוענים שהתרחקתי ושאני כבר לא אותה אחת. אם הם היו כאלה חברים טובים הם היו מבינים שהחיים שלי מתרסקים לאט לאט. לגור עם הורים לא מתקשרים זה בכלל לא קל. במיוחד אחרי שהם שלחו את רני שלי למקום שהוא לא שייך אליו. הוא צריך להיות בבית עם ההורים שלו ואיתי, אבל במקום זה הם התחמקו מהאחריות הזאת. כן האחריות הזאת שהם היו צריכים לקחת על עצמם, ולגדל את הילד שלהם. כל כך כאב לי לראות איך הכל מתפרק לי בידיים. אולי חלק זה לא באשמתי אבל עדיין, היה לי קשה להתמודד עם הבעיות שלי. לפעמים חשבתי לעצמי מה שווים כל החיים האלה בכלל כשכולם בורחים ממך, לא רוצים שום קשר איתך ופשוט נעלמים. זה היה שנה וחצי אחרי שרני עבר את התאונה, ההורים שלי נהיו רובוטים, לא מדברים איתי, לא מדברים אחד עם השנייה. אבא שלי ישן בסלון וצופה כל היום בטלוויזיה, אמא שלי מבשלת כל היום מבשלת בלי סוף כמויות לעשרים איש, היא השתגעה. לא יכולתי לראות אותם יותר במצב המחורבן הזה. הם היו כבויים, הם לא רצו לראות אף אחד, אפילו כשרני חוזר הביתה, הם לא מראים לו את האהבה שהוא זקוק לו, הם מתעלמים ממנו, מנסים כמה שיותר להתחמק ממנו. למה ילד מלאך כזה צריך לעבור את זה?כל כך כאב לי עליו שכל לילה הייתי בוכה, במקומו, הרגשתי שאני מעבירה להורים שלי את כל מה שהוא מרגיש.
לילה אחד, שהבנתי שכבר אין לי עם מי לדבר, הרגשתי לבד, כאילו אין אף אחד על כדור הארץ. לקחתי בקבוק קטן עם כדורים למשככי כאבים, הבאתי בקבוק מים וכוס ונעלתי את החדר. אני זוכרת שהסתכלתי על הכדורים שעות, חיכיתי שהאומץ יצוץ וישתלט על גופי ואבלע אותם חופן אחרי חופן, עד שלא יישאר כדור אחד בבקבוק הקטן הזה ואוכל ללכת לישון ולא להתעורר יותר לעולם. בסוף זה הגיע, האומץ הזה, תפסתי את הבקבוק של הכדורים בידיים רועדות, פותחת אותו ושופכת חופן אל כף ידי הרועדת. ישבתי ככה אולי שעה שלמה מסתכלת על הכדורים בעיניים דומעות, חושבת על רני ללא הפסקה, וזה מה שהציל אותי, המחשבות על רני, זרקתי את הכדורים על הריצפה הם פוזרו לכל עבר בחדר ונשכבתי על המיטה. קברתי את ראשי בתוך הכרית וצעקתי חזק. רני שלי הציל אותי מלאבד את המתנה שה' העניק לי, חשבתי לעצמי אם לא אני אז מי יהיה איתו ברגעים הכי קשים שלו, ומי ירגיע אותו כמו שאני מרגיעה אותו?אף אחד, רק אני דואגת לו באמת. בסוף באותו היום, נרדמתי והודתי לרני על שמנע ממני לעשות את הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות.

אני רצתי ללא הפסקה, הדמעות בעיניי זולגות ללא הפסקה אחרי כל המחשבות על רני שלי, מבלי לשים לב לבן אדם שעבר ממולי, נתקלתי בו חזק וקיבלתי מכה בראשי.
"את בסדר?אלכסה למה את בוכה?", שאל בן כשראה שזאת אני עם דמעות בעיניים.
לא עניתי לו, רק הבטתי בעיניו השחורות שמביטות בעייני הכחולות במבט דואג, לא מרחם. כל כך שמחתי שהוא לא מרחם עלי כמו כל מי שמכיר את הסיפור שלי.
הוא תפס את פניי בשתי ידיו הגדולות והחמות, עצמתי את עיני נותנת לעצמי להנות מהמגע המלטף שלו והוא התחיל למחות את דמעותיי עם אגודלו והרגשתי לראשונה שדואגים לי, אני לא זוכרת רגע כזה בשנתיים האחרונות. התחלתי לבכות, כמעט בקול והוא התקרב אלי ועטף אותי בחיבוק חם, הוא החל ללטף את שיערי ולהרגיע אותי "ששש…אני פה", הוא אמר וחיזק את חיבוקו. החזרתי לו חיבוק חזק ונשארנו ככה, בלי לדבר ובלי הסברים.