התאהבתי במורה שלי פרק 35

"אמא…מה קרה לרני?", שאלתי את אמי שישבה מולי ונראתה פתאום כל כך שונה, המבט שבעינייה עכשיו, לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן.
"הם…יצאו לטיול ו…האוטובוס שלהם התהפך, הנהג איבד שליטה והתהפך", היא אמרה ושוב הדמעות של שתינו החלו לזלוג, זה כל כך לא מגיע לרני שלי, הוא ילד טהור, מלאך.
"אמא…מה הרופאים אמרו?", שאלתי בחשש את אמי, פחדתי לשמוע שהמצב שלו החמיר.
"הוא שבר את הרגל והיד שלו וקיבל מכה חזקה בראשו, הם עשו לו בדיקות ועכשיו אנחנו מחכים לבדיקות האלה. אני לא יכולה יותר עם ההמתנה הזאת", היא אמרה ופלטה אנחת יאוש.
"אל תדאגי אמא", אמרתי ותפסתי את כף ידה. "הכל יהיה בסדר, רני ילד חזק והוא יעבור את זה", הרגעתי אותה וחיוך שיחק על פניה, חיוך קטן שריגש אותי, שמחתי לראות את אמי הישנה, הדואגת והאוהבת.
"אלכסה אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר", היא אמרה והשפילה את מבטה.
"אמא…בואי נעבור את זה קודם ואחר כך נדבר על הכל, בסדר?", שאלתי וחייכתי חיוך קטן.
"בסדר ילדה שלי", היא אמרה וחיבקה אותי חזק.
לאחר שהתנתקתי מהחיבוק של אמי, בן נכנס לקפיטריה והלך לדלפק , היכן שהמוכר עומד.
"טוב, אני אלך לבדוק אם יש חדש, אני אתקשר אליך", אמי אמרה והנהנתי בראשי.
בן התיישב על הכיסא שאמי ישבה בו והניח את הכוס קפה על השולחן.
"בן…אני רוצה להגיד לך תודה על הכל, אתה לא מבין כמה שאני מעריכה את כל מה שאתה עושה בשבילי, באמת", אמרתי כשאני מביטה בעיניו השחורות שנראו כהות וסוערות מהרגיל.
"זה בסדר אלכסה, אני המורה שלך, אני מחוייב לדאוג לך", הוא אמר וגרם לי להוריד את החיוך הקטן ששיחק על פניי לפני רגע.
חשבתי שהוא דואג לי כי הוא עדיין מרגיש אליי משהו, כנראה שטעיתי.
"בן, אתה יכול לחזור לבית ספר, אני כבר אסתדר", אמרתי והוא הניד את ראשו.
"לא", הוא אמר ולגם מהקפה שלו.
"בן, אתה מורה בפנימייה, איך אתה חייב לחזור, מה הם לא אומרים לך כלום?לא חושדים?", שאלתי ותהיתי לעצמי, איך נותנים לו לצאת כל כך הרבה פעמים ולתת לו אישורים, זה לא נראה כל כך הגיוני.
"אל תדאגי, אני והמנהל חברים טובים וחוץ מזה לא חסרים מורים מחליפים בפנימייה הזאת, את יכולה להיות רגועה", הוא אמר והנהנתי בראשי.
"למה אתה בכלל נשאר?רק כי אני התלמידה שלך?", שאלתי והרגשתי אל לבי מתפרץ בפנים ומקפץ, אני בחיים לא יכולה לנשום רגיל ליד בן. הוא נשען על גב הכיסא ורגליו היו מפוסקות טיפה, שתיי ידיו שיחקו בכוס קפה שלו ועיניו נחו על הכוס, מבטו נראה עצבני וחושב.
"אלכסה, עדיף שנשמור את השיחה הזאת לפעם אחרת", הוא אמר ולסתו התקשחה, הוא נראה כעוס ולא רגוע, כל כך רציתי להיכנס לראשו עכשיו ולדעת מה הוא מרגיש, חושב.
"בוא נעשה טיול בחוץ, אני צריכה אוויר", אמרתי והוא הנהן וקם מהכיסא.

התהלכנו מחוץ לבית חולים, מטיילים במקום שקט, ללא אנשים.
נהנים מהשקט שכל כך היינו צריכים אותו.
ידיו היו תחובות בכיסיו ומבטו היה מושפל לריצפה.
הוא כל כך יפה, אני לא יכולה להפסיק להביט על היצירת מופת שה' יצר.
הוא מושלם, הכל אצלו מושלם.
"נהיה קר נכון?", שאלתי והוא העיף לעברי מבט וראה שידיי משולבות על חזי וישר הוריד את הסוואטשרט ממנו ועטף אותי איתו כדי שאתחמם.
חייכתי חיוך קטן והודתי לו, הוא החזיר לי חיוך צדדי קטן ותחב שוב את ידו אל כיסיו.
הרגשתי את המבוכה שנוצרה בינינו, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו נמצאים אחד ליד השנייה.
אני כבר לא יודעת מה יהיה איתנו, תמיד יש בי את התקווה שאנחנו נחזור להיות ביחד, מצד אחד אני נגד זה, כי אנחנו לא מסתדרים אבל מצד שני…אני מרגישה שאם אני לא אחזור אליו אני לא אוכל לשאת את זה באיזשהו שלב.
אני אוהבת אותו יותר מידי.
"אני שמח שאת ואמא שלך חזרתן לדבר", הוא אמר, ראשו עדיין מושפל למטה.
"תודה בן", הודתי לו ועצרתי, לא יודעת מה קרה לי…רגליי קפאו ועיניי הביטו בבן.
"מה קרה?למה עצר..רגע את בוכה?", הוא שאל והתקרב אליי בצעדים מהירים ומחה את דמעותיי בעזרת אגודלו.
"אל תבכי אלכסה", הוא אמר ומשך אותי לחיבוק חם וחזק, כזה שלא רציתי להתנתק ממנו לעולם, הרגשתי ביטחון בין זרועותיו השריריות והגדולות. אני אוהבת את התחושה הזאת.
"אני לא יודעת מה יש לי בן, אני לא יכולה להפסיק לבכות", יבבתי בבכי שקט והוא הידק את חיבוקו.
"אני יודע מה את עוברת, סערת רגשות אלכסה, קרו לך יותר מידי דברים בזמן האחרון והכל עכשיו מתפרץ החוצה, אני מכיר את התחושה.
זה יעבור לך אל תדאגי", הוא אמר ולא הפסיק לחבק אותי.
באותו הרגע הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלי בן, הרגשתי שאם הוא יעלם מחיי, אני לא אוכל לשאת את זה, שאני אאבד את השפיות המעטה שנשארה בי.
"טוב, בואי נחזור, נבדוק מה חדש בסדר?", הוא שאל, הנהנתי ומשכתי את אפי וניגבתי את דמעותיי.

אני ובן הגענו לקומה בו החדר של רני נמצא, אמי ואבי ישבו על הספסל ההמתנה.
אבי זרק לעברי מבט ואז חזר להביט על הקיר הלבן שהביט בו מקודם.
הוא לא חזר לעצמו, הוא נשאר בעולם שלו עדיין, מתקשה לקבל את זה שיש לו שני ילדים שזקוקים לו, לדמות האבהית.
ניגבתי את הדמעה שירדה מעיניי ובן שם את ידו על גבי, כנראה הבין מה אני מרגישה עכשיו.
התיישבתי על יד אמי ובן על יד אבי.
"אין חדש?", שאלתי את אמי והיא הנידה את ראשה.
הרופא יצא מחדרו של רני והביט בנו במבט עייף, קמנו מהספסל וחיכינו שיתחיל לדבר.
הוא הסתכל על כך אחד מאיתנו ומבטו בישר שמשהו לא טוב קרה.
"משפחת קורן", הוא אמר וכולנו הנהנו, מקווים לא לשמוע את הנורא מכל.