התאהבתי במורה שלי פרק 33

תקראו את, רציתי להוסיף.

"את הבן זונה הזה אהבת?", הוא שאל בשקט ומלא כעס מילא אותו.
"בן, אל תדבר ככה ותפסיק כבר להתערב לי בחיים", הרמתי את קולי ובן הביט בי במבט, כאילו הוא לא מכיר אותי יותר.
יופי. עדיף ככה.
לא רוצה לחזור אחורה, אני והוא לא מסתדרים, עם כל האהבה שאני מרגישה אליו, זה לא מספיק.
גם אם הוא מרגיש אליי משהו זה גם לא מספיק, אנחנו מרבים לריב ולקנא אחד לשנייה בצורה חולנית, זו כבר אובססיה, לא אהבה.
אני לא רוצה להיות כזאת, אני בסה"כ רוצה אהבה, בריאה ונעימה.
כזאת שההרגשה שאני ארגיש לידו תהיה רגועה ומרגשת, לא מתוחה וכעוסה.
זה לא בשבילי.
"את יודעת, לפעמים אני פשוט לא מכיר אותך, את מטעה, מטעה מאוד", הוא אמר, כמעט לחש וקם מהספסל ונכנס למגורים של הבנים.
הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי באדמה, הרגשתי כל כך רע, אני אוהבת אותו, אבל אני יודעת שהוא לא בשבילי, שאני והוא זה כבר סיפור מהעבר, זה העציב אותי…
לחשוב עליו ועליי כמשהו מהעבר זה ממש העציב אותי.
מחיתי את הדמעה מהלחי והלכתי לחדרי.
***

איך את יפה?", רננה שאלה והניחה את ידה על זרועי בעדינות.
"קצת כואב לי הגב אבל יעבור", השבתי בחיוך קטן.
"למה את עצובה?", רננה שאלה, ראתה את כל העצב בעיניי שלא יכולתי יותר להסתיר.
"עזבי, אני ובן גמרנו, לתמיד", אמרתי והדמעות החלו לרדת ולשטוף את פניי, השאירו שבילים שקופים ורטובים אחריהן.
"יפה שלי תראי, אם יש אהבה חזקה, אז אל תוותרי. אם נועדתם להיות ביחד אתם תחזרו בסופו של דבר, אהבה תמיד מנצחת", היא אמרה והביטה בי בחיוך צדדי קטן שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו לעלות חיוך על פניי.
"אולי את צודקת", אמרתי ונאנחתי בייאוש.
"אני תמיד צודקת", היא אמרה והתחלנו לצחקק.
"מה עם אליאב, אני מרגישה שממש התרחקנו", אמרתי והתרוממתי לישיבה.
"נכון, באמת התרחקנו…נדאג שזה לא יקרה ובקשר לאליאב אנחנו נפרדנו, יותר נכון אני.
הוא מניאק, מפלרטט תמיד עם בנות, בקושי מתייחס אליי, כאילו בלי בושה עוד מול העיניים שלי הוא עושה הכל", היא אמרה וכל כך התעצבנתי, למה גברים חייבים להיות כאלה חזירים, למה קשה להם להסתפק באישה אחת?מה הבעיה?זה כל כך קשה?
"עזבי, כל הגברים חארות, זה ידוע, אבל אני חושבת שאת צריכה להוציא לו את העיניים, תהיי ביצ'ית, גברים מתים על זה", אמרתי ולצערי אני צודקת, צריך להיות רעה בשביל שהגבר ירדוף אחרייך, אנחנו חיים בעולם הפוך, תמיד נרצה את מי שלא רוצה אותנו, זה מתחיל באתגר ומסתיים או באכזבה או באהבה.
"את יודעת מה?זה מה שאעשה, אני אראה לו מה הוא הפסיד", היא אמרה, נחושה בדעתה יותר מתמיד וגרמה לי לחייך, אני אוהבת איך שהיא משנה את הדעות שלה בשנייה.
"יופי, בהצלחה רננה", אמרתי בחיוך ובדיוק קיבלתי הודעה.
"אלכסה, אני רוצה להודיע לך שאני עם הבן הזה לא גמרתי, הוא לא יודע עם מי הוא התעסק", קראתי את ההודעה והתחלתי לצחקק, הוא כזה חש שהוא איזה בורר או מלך העולם, מה הוא כבר יכול לעשות?שום דבר, הוא סתם אפס.
***

"בן, היי", אמרתי במבוכה והוא הביט בי מבולבל, לא הבין מה אני עושה במשרדו.
"היי", הוא אמר והתיישבתי על הכיסא מולו.
"תקשיב, מתן שלח לי הודעה, למרות שהוא סתם מקשקש אבל עדיין, אני רציתי להראות לך אותה", אמרתי והבאתי לו את הפלאפון. הוא קרא את ההודעה והוא החל לצחוק.
"מה יש לך?", שאלתי וצחקקתי גם אני.
"זה פשוט מצחיק אותי מה שהאפס הזה רשם, בסדר, יעבור לו", הוא אמר והחזיר לי את הפלאפון.
"כן, הוא נוהג להיות מצחייק לפעמים", אמרתי בחיוך, בן קם ממקומו והתקדם לעברי.
הוא כרע ברך והביט בי עם עיניו השחורות שאני כל כך אוהבת לראות מקרוב.
"אלכסה…", הוא השתתק, לא יודע איך להמשיך, כל כך רציתי שיגיד משהו, אבל הוא רק שתק.
"בן", לחשתי את שמו והוא רק השפיל את מבטו וקם מהריצפה.
"עזבי, תודה שהראת לי את ההודעה", הוא אמר והתיישב בחזרה על הכיסא שלו.