התאהבתי במורה שלי פרק 30

"מה?",שאלתי בלחש, אחוזה בהלם משלושת המילים שהוציא מפיו הרגע.
הוא הרים את ראשו מברכיי ומבטו נח על עיניי, הן נצצו והבריקו מהדמעות שאיימו לרדת.
"אני אוהב אותך", הוא חזר על שלושת המילים הללו ששוב גרמו לליבי לקפץ בחזי בטירוף ולא לחשוב בהיגיון.
הוא התרומם ונעמד על רגליו והקים אותי מהכיסא והצמיד את גופי אל גופו ברכושניות, גרם לכל כולי לקפוא.
לא הצלחתי להשחיל שום מילה ולא הצלחתי להזיז שום איבר בגופי, הכל קפא, אפילו המחשבות.
"אלכסה…תגידי משהו", הוא התחנן, קולו רעד וגופו גם.
"אתה אוהב אותה", לבסוף אמרתי, הדמעות החלו לזלוג על לחיי והשאירו שבילים רטובים ושקופים אחריהן.
"בבקשה, תתני לי הזדמנות לספר לך את זה כשזה יבוא ממני, אמרתי לך כבר, זה לא מילה או שתיים, זה סיפור שלם.
את חייבת להאמין לי, אני אוהב אותך את לא מבינה?תסתכלי עליי!", הוא צעק את שתי המילים האחרונות ותפס את פניי באגרסיביות והפנה את מבטי בכוח אל פניו.
"או שעכשיו את מספר לי, או שזה נגמר", התעקשתי, לא יכולתי להיות איתו, להביא לו לנשק אותי בידיעה שהוא עדיין אוהב אותה, שהיא עדיין משמעותית בשבילו, שהיא עדיין חלק גדול מחייו.
הוא הביט בי במבט מאוכזב, הוא ניתק את ידיו מפניי ולקחת שלושה צעדים אחורה.
"את יודעת…ציפיתי ממך ליותר הבנה, אבל…שתדעי שאיכזבת אותי, חשבתי שתביני אותי ותתני את הזמן שלי לספר לך משהו שאת יודעת שקשה לי לדבר עליו, שעושה לי רע, אבל בסדר…אם ככה את מוותרת על שנינו, עלינו, אז בבקשה…את מוזמנת לצאת מפה", הוא ירה לעברי את המילים האלה בכאב ובאכזבה, הוא מאוכזב ממני, הוא פגוע, הצלחתי לפגוע בו, הרגשתי כל כך נורא, הרגשתי את החרטה, אבל ידעתי שזה כבר מאוחר מידי להתחרט, הוא כבר שונא אותי, לא רוצה שום קשר איתי.
בכיתי, בכיתי בקול ובן סיבב את ראשו לכיוון הדלת, סימן לי שאצא מהמשרד שלו ולא אחזור.
התחלתי לצעוד לכיוון הדלת, באיטיות, כאילו מושכת זמן, אולי הוא יתחרט ויחזור לעצמו, אבל לא…הוא רק עמד שם וחיכה שאצא מהמשרד שלו לתמיד.

רצתי במסדרון, כמו משוגעת, מנסה לעכל את הטעות שעשיתי, איבדתי את האהבה שלי, את הבן אדם שהצליח לגרום לי להיפתח אליו ברמות שאף בן אדם לא הצליח.
הוא היה הכל בשבילי, עכשיו אנחנו נהפוך להיות שני זרים, המורה והתלמידה, כמו בהתחלה, רק שעכשיו הוא שונא אותי, הוא חושב שאני מפלצת, הוא צודק אני…אני הייתי אגואיסטית, לא נתתי לו שום הזדמנות כדי להסביר את עצמו, חשבתי רק על עצמי.

הגעתי לחדר, נזרקתי על המיטה והתחלתי לבכות בקולי קולות, לא יכולתי, כאב לי כל הגוף, התקשתי לנשום, ההרגשה שהרגשתי הייתה כאילו מישהו מת ועכשיו לא אוכל להיות איתו לראות אותו, רציתי למות.
הפלאפון שלי צילצל וזינקתי ממקומי ובדקתי מיזה בתקווה שזה יהיה בן.
זה היה רועי, לא היה לי כוח אליו, לא רציתי שישמע אותי בוכה, לא רציתי לדבר, רציתי רק את בן בחזרה.
נשמעה דפיקה בדלת ובסוף היא נפתחה, עוד לפני שאישרתי שאני בחדר.
"יפה", רועי לפתע נכנס, הוא רץ לעברי והתיישב על ידי במיטה, הוא מחה את דמעותיי עם אצבעותיו החמימות והביט בעיניי בדאגה.
"מה יש, למה את בוכה?", הוא שאל וליטף את פניי ברוך.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי בבכי והוא חייך חיוך קטן.
"עזבי אותי עכשיו, מה עובר עלייך בזמן האחרון?", הוא שאל ומשכתי בכתפי כמו ילדה קטנה וזה גרם לו לצחקק.
"את יודעת שאת יכולה לסמוך עלי נכון?", הוא שאל ונשכבתי על המיטה, הבטתי על התקרה וחשבתי איך אני אצא מזה עכשיו.
הוא נשכב על ידי ומשך אותי אליו, הצמיד את גופי אליו והתחפר עם פניו בין צווארי.
"הכל יהיה בסדר יפה, אני איתך", הוא אמר ונשימותיו גרמו לי לצמרמורת בגוף.
הרגשתי יותר טוב, רועי תמיד גורם לי להרגיש יותר טוב.