התאהבתי בטעות פרק 15 פרק אחרון

דניאל לוקח אותי לדייט אנחנו כבר חודש ביחד וזה החודש הכי מושלם שיכל להיות לי. דנה לקחה קשה את זה שאני ודניאל ביחד והיא לא מדברת איתי, אבל אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה שמחה בשבילי. לבשתי לדייט שמלה כחולה מקסי ונעלתי נעלי עקב שחורות התאפרתי איפור עדין ואת שערי אספתי לקוקו גבוה. לקחתי פלאפון וארנק ויצאתי מחוץ לבית.
"פעם ראשונה אני לא צריך לחכות לך." דניאל אמר והרמתי את מבטי מהפלאפון והסתכלתי עליו בחיוך ענק.
"ראית מה קורה כשאוהבים מישהו." אמרתי וכרכתי את ידי סביב צווארו.
"אוהבים?." דניאל שאל בגבה מורמת.
"כן, אני אוהבת אותך." אמרתי וראיתי איך חיוכו גדל.
"אני אוהב אותך." הוא אמר הניח את מצחו על מצחי אחז אותי ממותני וקירב אותי אליו, "ואני אוהב אותך תמיד." הוא אמר ואני העברתי את ידי על פניו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה.
"לאן הולכים?." שאלתי את דניאל לאחר שהתנתקנו.
"לפיקניק ואז סרט." הוא אמר. נכנסנו שנינו לאוטו והוא החל בנסיעה. כל הנסיעה הבטתי בו בגאווה כאשר שנינו אוחזים ידים.
"הגענו." דניאל אמר וראיתי שאנחנו עצרנו ליד צוק. יצאתי מהאוטו ודניאל ישר פרס לפנינו שמיכה והניח מעליה סלסלה.
"תן לי לנחש תותים ושמפניה?." שאלתי.
"איך ידעת?." דניאל שאל מופתע.
"כי אני ראיתי את הסרט הזה איתך." אמרתי צוחקת.
"אוף נו." הוא מלמל באכזבה.
"העיקר הכוונה בייב." אמרתי ודניאל פתח את הסלסלה והוציא מבפנים שני בקבוקים אחד קולה והשני תות בננה.
"כן, זה הכי קרוב שתקבלי לשמפניה." דניאל אמר צוחקואני חייכתי.
"לפחות יש אוכל טעים?." שאלתי.
"יש גומי, חמצוצים ואפילו שוקלדים" דניאל אמר בהתלהבות.
"מטורף." אמרתי צוחקת והוצאתי את השקית גומי לועסת אותו ונשענת על דניאל ושנינו הבטנו בנוף.
"למה אתה איתי?." שאלתי את דניאל, בחיים לא הייתי כל כך חסרת ביטחון כמו עכשיו.
"מה זאת אומרת למה? כי אני אוהב אותך זה למה." הוא אמר וחיבק אותי.
"כן אבל יש מיליון בנות יותר יפות ממני שרוצות אותך למה דווקא אותי?." שאלתי אותו ושיחקתי בשקית גומי.
"סתכלי עליי" הוא אמר, סובבתי את גופי אליו והבטתי בו, "אין אחת שמשתווה אלייך, את הדבר הכי יפה שקיים וכשאני איתך אני לא מרגיש את הזמן עובר, את כבשת אותי מהשניה הראשונה שראיתי אותך יורדת במדרגות אז כשהיינו אצלכם בפעם הראשונה." הוא אמר והשפיל את מבטו הרמתי את ראשו עם שתי ידיי והסתכלתי לו עמוק בעיניים.
"אני מאוהבת בך." לחשתי לו ונישקתי אותו נשיקה רכה על השפתיים ולאחר מכן נשענתי עליו ושילבתי את ידי עם ידו.
"מה עם דנה?." דניאל שאל.
"עדיין לא מדברת איתי." עניתי קצת מבואסת, "אבל אני לא מתחרטת על זה שאני איתך אפילו לא לשניה." אמרתי והוא חיבק אותי עם שתי ידיו ונישק אותי בשקע של הצוואר.
"אני גם לא מתחרט אפילו לא לשניה." הוא לחש לי ונשארנו מחובקים ככה לכמה דקות כאשר שנינו מבטים בנוף ומקשיבים לרחש הגלים והים מתחתינו.
"אנחנו צריכים ללכת לסרט." דניאל אמר לאחר שתיקה ממושכת.
"אוקיי." אמרתי ושנינו נשארנו יושבים ככה.
"אוקיי, בשלוש אנחנו קמים." דניאל אמר, "אחד." הוא ספר
"שתיים." אני ספרתי
"שלוש" אמרנו ביחד ועדיין לא קמנו וצחקנו טיפה.
"טוב נו בסדר אני אקום." מלמלתי וקמנו ביחד. ארזנו את הדברים ונכנסנו חזרה לאוטו.
"כמה חברות היו לך." שאלתי את דניאל כשהוא התחיל לנסוע.
"עד עכשיו 5 לא רציניות, את הראשונה שהיא רצינית אחרי 4 שנים כמעט." דניאל אמר ואחז בידי.
"ואתה בתול?." שאלתי מובכת והשפלתי את מבטי.
"אין לך במה להתבייש זה לגיטימי מה שאת שואלת." דניאל אמר, "ולא מגיל 15 כבר אני לא בתול." דניאל הוסיף ואני הנהנתי
"ואת?" דניאל שאל ועצר את המכונית מול הבית שלו.
"מה אנחנו רואים פה את הסרט?." שאלתי
"כן ארגנתי הכל וביקשתי מאריאל לארגן את מה שנשאר." דניאל אמר ויצאנו מהאוטו. נכנסנו בשקט לבית ועלינו לחדר של דניאל.
"יפה מה שעשית פה." כל החדר היה נקי ומסודר והוא סידר שמול המיטה הזוגית שלו תהיה טלוויזיה. הוא הפעיל את הסרט והתיישבנו מחובקים על המיטה.
"כמה חברים היו לך?." דניאל כי הסרט התחיל לשעמם טיפה.
"היה לי אחד רציני ועוד שלושה לא רציניים." אמרתי, "וכמובן שאתה רציני." מיהרתי להוסיף וחייכתי חיוך קטן.
"אפשר לשאול מי זה הרציני?." דניאל שאל.
"זה היה מישהו מישראל שהיה שכן שלי ואחרי שבאנו לביקור בפעם הראשונה לישראל זה היה ביקור של ארבעה חודשים נהפכנו להיות חברים החזקנו שנה וחצי ובמהלך השנה וחצי הזאת נפגשנו שלוש פעמים בערך." אמרתי.
"ואתם הייתם ביחד?." דניאל שאל, "כאילו שכבתם" הוא שאל נבוך.
"כן, הוא היה הפעם הראשונה שלי." אמרתי מהססת מעט מתגובתו של דניאל, "אבל זה היה ממזמן ולא הייתי עם אף אחד אחר חוץ ממנו." הוספתי מובכת.
"ואת חושבת על להיות עם מישהו בעתיד?." דניאל שאל.
"אני חושבת על מישהו." אמרתי, הסתכלתי על דניאל והוא חייך חיוך קטן.
"גם אני חושב על להיות עם מישהי בעתיד." דניאל אמר ומשך אותי אליו, והנחנו מצח אל מצח.
"מקווה בשביל שזאת אני." אמרתי בקול תוקפני.
"את חמודה כשאת מאיימת." דניאל מלמל וצחק, "ואין לך מה לדאוג את היחידה שאני רוצה." הוא אמר וחייכתי חיוך גדול.
"גם אתה לא צריך לדאוג. את היחידי שאני רוצה עכשיו" אמרתי והרגשתי רטט בכיס. הוצאתי את הפלאפון ועל הצג היה כתוב רונה.
"שניה אני באה, זאת רונה." אמרתי לדניאל והצבעתי על הפלאפון. הוא הנהן ויצאתי מחדרו כאשר אני עונה לשיחה.
"היי רונה מה קורה?." שאלתי.
"את לא תאמיני מה קרה!." היא צרחה מהתרגשות ואני יצאתי מביתו של דניאל.
""מה קרה?." שאלתי מגחכת מעט.
"אני הולכת להופיע בקליפ של ריהאנה!." היא צרחה מהתרגשות.
"פשי יפה לך." אמרתי לה בזמן שהתהלכתי לי טיפה בחוץ.
"נכון?! אני כל כך מתרגשת." היא אמרה, "מה את עושה?" רונה שאלה
"רואה סרט עם דניאל." אמרתי.
"טוב, אני לא אפריע לך תהני." היא אמרה וניתקה. הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה לבית אך פתאום הרגשתי יד שמונחת על פי ודקירה קטנה בצוואר. ניסתי להתנגד אך זה היה לשווא, הרגשתי סחרחורת ולאחר כמה שניות איבדתי את ההכרה.

התעוררתי בחדר חשוך כשידיי ורגליי קשורים לכיסא, ניסתי לצעוק אך פי היה חסום עם נייר דבק. דמעות החלו לעלות, מי זה שחטף אותי ולמה?. ניסיתי להשתחרר התחלתי לזוז בפרעות ונפלתי בחוזקה על הרצפה.
"מה זה הקול הזה?." שמעתי מישהו שואל ומיד קולות צעדים מתקרבים. הדלת נפתחה ושני אנשים נכנסו והעמידו את הכיסא בחזרה כשאני עדיין עליו. ניסיתי לדבר שוב אך הנייר דבק שחסם לי את פי לא איפשר לי לדבר כלל.
"מי אנחנו זה לא משנה. את עכשיו אצלנו בת ערובה עד שאבא שלך יחזיר לנו את הכסף שהוא חייב לנו." אחד מהבנים אמר ואני הסתכלתי עליו עם מבט מאוד לא מרוצה. שוב ניסיתי לדבר או לפחות לרמוז להן שירידו את הנייר דבק.
"אנחנו נוריד לך את הניר דבק בתנאי שלא תצעקי." שוב אותו אחד אמר ואני הנהנתי.
"יופי, ילדה טובה." הוא אמר וליטף את פניי עם ידו המלוכלכת. הסטתי את ראשי בהפגנתיות ובחוסר שביעות רצון מכל מה שקורה כאן. שני הגברים צחקו קצת והפעם השני תפס את פניי בחוזקה ביד אחת ותלש את הנייר דבק בחוזקה. הרגשתי כאילו חלק מפניי נתלשו עם הנייר דבק אך לא הוצאתי הגה, לא נתתי להם את הסיפוק של לשמוע אותי סובלת.
"תודה רבה." אמרתי בזלזול והסתכלתי עליהם במבט שנאה, "כמה כסף אתם צריכים?." שאלתי אותם בקול נינוח יחסית למצב שבו אני נמצאת.
"משהו שאין לך בשלוף." אחד מהם אמר והשני יצא.
"כמה חצי מיליון?." שאלתי וראיתי שאותו אחד מסתכל עליי קצת ברחמים.
"שתיים וחצי." הוא אמר והשני נכנס עם מצלמה והעמיד אותה מולי.
"את צריכה להקריא את מה שבדפים." זה שנכנס אמר והחזיק דפים ליד המצלמה.
"לא!." אמרתי נחושה.
"תגידי!." אותו אחד אמר בעצבים ועם פרצוף מאיים.
"ואם לא אז מה תעשה לי?." אמרתי עם אומץ שבחיים לא היה לי.
"את לא רוצה שנגיע לזה." הוא אמר בקול מתחכם ובפרצוף מאיים. נרתעתי לרגע אך לא הראיתי להם את זה. מצידי אני מוכנה למות רק לא לתת להם לסחוט את אבא שלי.
"כנראה שכבר הגענו לזה." אמרתי בביטחון. תחילה הם נראו טיפה מופתעים אבל מיד לאחר מכן הם התעוררו מההלם חייכו אחד לשני והתקרבו אליי. התפללתי לאלוהים שיהיה טוב. הם שיחררו אותי מהכיסא ואחד מהם אחז אותי בכוח וכיוון סכין חדה לגרון שלי. הרגשתי את המתכת הקרה על עורי ואיך גטפי מתחיל לרעוד כנגד רצוני.
"עדיין לא מוכנה." הוא שאל בלעתי את רוקי בכבדות והסתכלתי סביבי. ראיתי שהדלת קצת פתוחה ואני יכולה לברוח אבל זאת תהיה תוכנית מטומטמת בלי תכנון טוב, אבל מצד שני אני לא אתן להם את הסיפוק בזה שהם הצליחו להפחיד אותי.
"אני אגיד מה שאתם רוצים." אמרתי להם, הם חייכו בחיוך מרוצה הושיבו אותי בחזרה וחזרו למאחורי המצלמה. הם הסתובבו עם גבם אליי והתווכחו על משהו. אותו אחד שהסתכל עליי ברחמים הסתובב טיפה סימן לי על הדלת וחזר לדבר עם השני והסיח את דעתו. ניצלתי את זה בשביל לצאת מהחדר במהירות והגעתי למסדרון קטן רצתי במהירות בהמשך שלו עד שהגעתי לסוף שלו ולא היה פתח מילוט חוץ מדלת שלא ידעתי לאן היא מובילה. פתחתי את הדלת שהייתה לידי ונכנסתי פנימה, ראיתי שזה היה שירותים עם חלון קטן מעל האסלה. פתחתי אותה ויצאתי ממנו. קפצתי על האדמה וראיתי שיש חומה נמוכה שאפשר לעבור אותה בטיפוס קל. רצתי מהר לחומה וקפצתי עליה כך שהצלחתי לטפוס בה. טיפסתי במהירות ובדיוק שמעתי קולות של צעדים ואנשים.
"הנה היא!." שמעתי קול אחד.
"עצרי!." שמעתי קול שני שמצווה עלי. קפצתי במהירות מהחומה והגעתי לדרך עפר שלידה יש שדה ירוק שאורכו בערך חצי קילומטר שמוביל ליער. התחלתי לרוץ לעבר היער ולפתע שמעתי יריות מאחורי, הגברתי את הקצב.
"עוד קצת יסמין אל תדאגי את חזקה מספיק." מלמלתי לעצמי כאשר ברקע הקולות יריה, "אני יכולה בשביל דניאל ובשביל רונה." מלמלתי לעצמי יריה אחרונה נשמעה ונפלתי על הרצפה, הכל אחר כך נשמע עמום, הרגשתי כאב חד בגבי התחתון, כל הצבעים לאט לאט התערבבו ונהיו שחורים. דמות גדולה התקרבה אליי והתכופפה מעט.
"תגיד לדניאל ורונה שאני אוהבת אותם וניסיתי אבל לא הצלחתי" אמרתי כאשר אני מרגישה שגופי קורס. עצמתי את עיניי נישמותי נהפכו רגועות וקצב ליבי לאט לאט נחלש. נזכרתי בחיוכם של דניאל ורונה, החיוך שלהם שגורם לי לחייך כל פעם, עכשיו אני יודעת שיהיה להם קשה לחייך ככה, אבל החיים ממשיכים ובסופו של דבר הם ישכחו ממני, כי אני בסך הכל עוד כלי קטן, במשחק החיים.

(לכו בבקשה לרציתי להוסיף)