התאהבתי.. בחבר הכי טוב שלי -חלק שני

הדמעות התחילו לרדת ,שוב לא הייתה לי שליטה עליהן. שוב לא יכולתי להשתלט על עצמי.
למה זה קורה? ועוד עכשיו.. כשהוא קרוב כול כך, אני לא רוצה שיגלה שאני בוכה. אני לא רוצה שיראה שאני חלשה. אני לא רוצה לבכות לידו. אבל עכשיו אני בוכה..

מה קרה הוא שאל מנגב את דמעותיי מלחיי הרטובות ,המגע שלו כאב. לא רק כאב.. הוא שרף אותי מבפנים. הוא גרם לי לבעור. "תעזוב" לחשתי מורידה את ידו במהירות מפני ועולה במדרגות בריצה על חדרי. רציתי שהוא ילך ,רציתי שיסתלק מביתי. לא רציתי לראות אותו עכשיו ,לשמוע את קולו שגורם לי לצמרמורת ..לחוש את מגע ידו. סגרתי את דלת דלתי נועלת אותה עם המפתח ,למקרה שהוא ינסה להיכנס. נשענתי על הדלת ,הדמעות ממשיכות לרדת.. החלקתי לאט מנסה להירגע אך לא מצליחה. לא מצליחה לנשום כראוי. ושוב ,שוב זה קורה. עוד התקף חרדה ,זה לא הראשון שהיה לי מאז שהסיפור של הריבים בין אמא לאבא. לא הצלחתי לנשום ,קמתי מהרצפה נאחזת בדלת. "טיי" קראתי בשמו כולי חנוקה גם מהדמעות וגם מחוסר האוויר. לא הצלחתי לצעוק ,קולי נשמעה כסוג של לחישה.

"מה קרה?" הוא שאל מעבר לדלת. לא הצלחתי להוציא מילה מיפי. לא הצלחתי ידי הייתה על החזה, שמעתי את ליבי הולם במהירות. ניסיתי לייצב את נשימותיי אך ללא הצלחה. ניסיתי להירגע לתמקד בחפצים שנמצאים סביבי. זה תרגיל שטיי לימד אותי. הוא מצליח לפעמים. "תראי את השידה" לחשתי לעצמי ממשיכה להתנשם "תראי את הדלת" אמרתי מתמקדת לשניות ספורות בדלת ,ליבי המשיך להלום במהירות. ואפילו מהר יותר ממקודם. אם זה בכלל אפשרי.

"תראי את המיטה.." לחשתי מרגישה את הדמעות עולות שוב. לא הצלחתי להירגע, רק נלחצתי יותר. "הכול בסדר? תעני לי" צעק טיי מצידו השני של הדלת. "תראי את החלון.." אמרתי מנסה שוב ,דמעותי שוב פרצו. "תראי את.." התחלתי למלמל אך ללא הצלחה. החנק היה כול כך חזק. הלב הלם במהירות. אני רק נלחצתי יותר. מודעת למוות שקרב ובא.

ואז..