התאהבתי באבא שלי- פרק 5- בבקשה תקראו! הקריאות שלכם מעודדות אותי להמשיך בסדרה!

קול מסתורי. שמעתי קולות שמישהו נכנס לאוהל. פקחתי קצת את עיניי וראיתי את שדוני היער סוחבים את האיש הספרדי אל מחוץ לאוהל. לא יודעת לאן אבל ידעתי שלא למקום טוב לפי איך שהוא הזהיר אותי מפניהם. אבל למה הם לקחו רק אותו ולא אותי!
שדוני היער נראו בדיוק כמו גמדים. עם כובעים אדומים וקטנים, אותם פנים, אותו לבוש, אותו גובה בערך.
החלטתי לא לתת לשדוני היער המעצבנים האלה לחטוף את האיש הספרדי.
ממש נקשרתי אליו והוא ממש חמוד. זה שהוא נתן לי מקום לישון, הציל את חיי, והזהיר אותי משדוני היער.
"היי, אתם!" צעקתי לשדוני היער.
שדוני היער הסתכלו עליי במבט חושד כשהם עוצרים מסחיבת האיש הספרדי.
"מי את?" שאל אחד משדוני היער
"אני דיאן, חברה של האיש הזה שלקחתם. אני דורשת מכם לשחרר אותו!" כעסתי
"חברה, מה?" שאל אחד משדוני היער "את נראית יותר מחברה כשאת ישנה אתו!"
"היי, אתה! אל תתערב! פשוט שחרר אותו וזהו!"
"את לא חושבת שהוא בכוונה השאיר אותך כאן כדי שנחטוף אותך והוא יברח כשתהיה לו הזדמנות?" שאל אחד משדוני היער
"אל תתערב! פשוט תשחרר אותו!" צעקתי.
"ילדה," אמר שדון יער אחד וצבע פניו הבהיר השתנה לפנים שחורות ועיניים אדומות "את אל תתערבי! לתקוף!!" צרח.
כל שדוני היער התחילו לתקוף אותי.
הייתי תקועה באוהל. לא יכולתי לצאת ממנו כי הם חסמו את היציאה ממנו. אולי הם היו קטנים אבל הם היו ממש הרבה.
זה היה חמישים שדוני יער מול ילדה אחת מסכנה.
הם שיתקו אותי לרצפה.
חושך בעיניי.

פקחתי את עיניי.
ראיתי מולי את האיש הספרדי שוכב על הרצפה.
אחח.. כבר הקלה.
לא יודעת, כשאני נמצאת לידו, אני מרגישה הרבה יותר.. בטוחה. הרבה יותר.. חופשיה.
בנוגע לחופשיה, ניסיתי לגלות איפה אני נמצאת בדיוק.
הסתכלתי לצדדים וראיתי:
אני נמצאת ביער, אבל לא לגמרי באותו היער שאני והאיש הספרדי היינו, זה היה נראה כמו יער קסום, ופחות מפחיד.
יער כזה שנראה כמו של ילדים בני 7, עם כל הפיות והקסמים וחדי הקרן.
התחלתי לדבר לאיש הספרדי:
"אתה יודע איפה אנחנו?".
האיש הספרדי שתק והמשיך לשכב.
חשבתי שוב פעם על מה ששדון היער אמר לי:
"את לא חושבת שהוא בכוונה השאיר אותך כאן כדי שנחטוף אותך והוא יברח כשתהיה לו הזדמנות, הזדמנות, הזדמנות?"
ניערתי את המחשבה שלי מראשי.
האיש הספרדי אף פעם לא יעז לעשות את זה.
ניסיתי להעיר אותו כדי לשאול אותו איפה אנחנו בדיוק נמצאים אבל הוא לא התעורר.
לפתע, גיליתי שהוא לא סתם ישן.
"הוא בתרדמת! הצילו!!!" צעקתי והתחלתי לבכות על גופו הממוטט של האיש הספרדי שנמצא בתרדמת.