השרפה פרק 8

2013, ה16 לאפריל:
"ג'ולייט? (Juliet)" אמר הרופא. היא נעמדה ישר. עיניה מלאות בתקווה. ודמעות.
"הוא נפל לתרדמת." אמר הרופא והיא הרגישה שהיא מתמוטטת.
אחרי מספר שניות היא מצאה את עצמה על הרצפה.
פרוסת איברים ופנים מכוסות שחור.
לקח לבכי שלה מספר דקות עד שהגיע לשיאו.
לצרחת הכאב.
לשטף הגדול.
מה היא תעשה כעת?
מה יהיה איתו?
מה יהיה… עם המאפיה?
–
2013 ה29 לאפריל:
ישבתי בחדר ההמתנה של הפסיכולוג.
מחכה כבר שהתור שלי יחל.
מקווה שהוא יעבור בשלום.
מקווה שאני לא אתקל באגוסטינו.
איזה מן שם זה בכלל?
"איטלקי" אמרה האישה שליידי.
אופס…
"זואי.. זואי?" אמרה המזכירה בלבול כאשר קלטה שאין לי שם משפחה.
"זו אני" אמרתי והתקדמתי אליה.
"תורך… ואני מתנצלת אם זה נושא רגיש אבל למה בלי שם משפחה?" שאלה בהיסוס אך עם סקרנות.
"אני מעדיפה שלא לדבר על זה…" אמרתי ונכנסתי אל הקליניקה.
–
"אז.. מה אני יכולה לעשות?" שאלתי. הוא נראה מופתע מן השאלה.
"מה זאת אומרת מה את יכולה לעשות?" שאל. אה? מה קורה כאן?
"מה אני יכולה לעשות כדי להיפטר מהרגשה הזו.." עניתי לו על שאלתו.
"זואי מותק… את לא צריכה לעשות משהו כדי שזה יעלם, כי זה לא, אבל הדיבור על כך, עוזר לצמצם את הכאב." אמר ואני פערתי את עייני. אני אצטרך לחיות עם הכאב הזה.. לנצח?
"אוקיי… תודה" אמרתי וקמתי. מה אני עושה כאן?על מה אני מבזבזת כסף? על פגישות חסרות תכלית?
על צמצום כאב? עובדה שהוא לא עשה דבר!! אני יכולה לדבר עם אדם!! או עם את'ן! מה שמזכיר לי להתקשר אליו.
"זואי לא גמרנו!!!" אמר ואני רק המשכתי ללכת, מוציאה את הטלפון ומצלצלת אל את'ן אהובי שייקח אותי מכאן.