השרפה – פרק 6

2013 ה16 לאפריל :
"שלום שמי אגוסטינו (Agostino), שכחתי להציג את עצמי אתמול." אמר בחיוך כשהגעתי אל החדר בו היינו אמורים לבצע את … מה שזה לא יהיה שאנו עושים. חייכתי אליו והתיישבתי על הספה.
"זואי" הצגתי את עצמי גם.
"אוקיי זואי. אז מהי הטראומה אותה חווית שגרמה לך ללכת לפסיכולוג?" שאל תוך כדי שהוא מעיין בקלסר, ככל הנראה קלסר שאלות.
לקחתי נשימה עמוקה לפני שהתחלתי לדבר.
"הכל קרה לפני שנתיים וחצי"
–
היא ישבה מחוץ למשרדו. מחכה שהרופא ששכרו בשביל ה"עסק" שלהם יצליח להציל את חייו. אסור היה לו להגיע לבית חולים רגיל. אסור!!
במוחה היא מריצה שוב ושוב את הסיבה לכך שמצבו הדרדר כל כך.
השרפה.
–
"הם התחילו עם הצביעות הזאת שוב, שהכל בסדר, זה לא כאילו הם באמת היה אכפת להם שזה היה היום הולדת שלי. אף פעם לא היה להם באמת אכפת ממני. יצאתי" פה לקחתי נשימה עמוקה. מנסה להחזיר את הדמעות פנימה, מנסה לא להראות לו את הרגשות שלי, הרי זה גם ככה לא כל כך אכפת לו מה קרה לי, סתם עוד פרויקט בשביל להשלים את התואר.
"חיכיתי בסוף שביל הכניסה של האחוזה, מחכה למונית שהזמנתי. א…ח..רי מס..פר דק- קות שמעתי לפתע… בום. מאחוריי גבי" פה כבר לא יכולתי לשמור את הדמעות. הן יצאו בשטף, לא מקשיבות לא למוחי הפוקד עליהן להפסיק ולא לאצבעותיי שמוחות אותן אחת אחת. לפתע משהו הופנה לעברי אך ראייתי המטושטשת לא הצליחה לקלוט מהו החפץ.
"קחי, זה נייר טואלט" אמר אגוסטינו ואני שלחתי יד רועדת אל הניירות מוחה בהן את דמעותיי ומנגבת את פניי. נשמתי מספר נשימות עמוקות וניסיתי להרגיע את הרעד שחלף בכל גופי.
לפתע הוא חיבק אותי. קפאתי במקומי.
למה הוא מחבק אותי?
הרי אני סתם עוד פרויקט בשבילו. נכון?
–
"ג'ולייט? (Juliet)"