השרפה פרק 5

1992 ה18 לספטמבר:

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים להשאיר אותה כאן!!!!" היא צרחה עליו, מבט זועם על פניה.
"אז מה אנחנו יכולים לעשות, אה?! מה אפשר לעשות?!" הוא צרח עליה בחזרה, כועס אך גם מיואש.
"אפשר לשלוח אותה לאימוץ" אמרה בקול מעט שקט יותר. הוא פער את עיניו וקפא במקומו.
אימוץ?
איך אפשר אפילו לשקול את זה?!
הילדה הקטנה שלו, האושר שלו, החיים שלו!!! לתת למישהו אחר?
איך אפשר?
בקרוב היא תגדל יותר ותתחיל לראות ולזכור דברים, ואת כל זה.. היא לא תזכור.
היא לא תזכור אותו.
היא לא תדע על קיומו.
ואולי זה הדבר הכי טוב בשבילה.
אחרי דקות ארוכות בהן היא חכתה שיענה לה והוא עוד שוקל את ההצעה, הוא מהנהן.
היא תימסר לאימוץ.
היא לא תזכור אותו, אותם.
היא תחיה כמו שמגיע לה לחיות.
היא תחיה.
–
2013 ה16 לאפריל (הזמן הרגיל של הסיפור):

"תודה שליווית אותי" חייכתי לעברו, כאשר הגענו אל הקליניקה.
"בכיף, אבל חשבת על ההצעה שלי?" שאל ותקווה הייתה בקולו. הרגשתי שאני לא יכולה לסרב.
"כן, אני אבוא מחר" חייכתי מעט, חיוך שהתרחב ברגע שחיוכו הופיע על פניו.
"אז נתראה" אמר ונתן לי נשיקה בלחי. לחיי התחממו וסומק קל עיטר אותן לנוכח מגע שפתיו של את'ן.
"נתראה" חייכתי בביישנות ונכנסתי לקליניקה כשחיוך חולמני על פניי.
–
"אדוני? אדוני? אדוני!!!"
–