השרפה פרק 4

אף אחד לא ידע למה לאונרדו הלך סחור וסחור במשרדו, מלבד אשתו.
היא ידעה מה עובר עליו, הלוא זה עבר גם עליה.
דאגה שרק מתפתחת יותר ויותר ככל שהזמן עובר.
הם לא ידעו למה היה להם מזל בפעם הראשונה, הרי אין הם אנשים טובים, כלל וכלל לא.
הם רצחו, גנבו, השחיתו, עינו, שברו, ריסקו ויותר מכך.
בעיניהם החוק לא קיים.
בעיניהם אין דבר כזה חמלה, אין.
הם היו אנשים קרי לב.
אך היו רק מספר אנשים שעליהם סמכו בעיניים עצומות – חברו הטוב ביותר של לאונרדו ומשפחתו.
אין ספק שחברו היה האדם היחיד שאי פעם סמכו, אפילו לא על הוריהם – של שני הצדדים.
אך כעת חברו לא נמצא אפילו ברשימה של מחשבותיהם.
כל המחשבות שלהם פנו לכיוון אחד – ביתם.
–
"בסדר" קפאתי במקומי. זו לא הייתה התשובה שהייתי אמורה להוציא מפי. הוא נראה מופתע בעצמו, אך החיוך שהופיע על פניו לאחר מכן, העלים כל שמץ של הפתעה מפניו, וממני.
"תודה,תודה,תודה!! הנה המספר שלי, תתקשרי אליי אם יהיו לך שאלות ותגיעי מחר ב9:00 אל הקליניקה פול" אמר בהתלהבות הושיט לי כרטיס עם המספר שלו חייך והלך.
אז.. כנראה שיש לי תוכניות מחר…
–
"אדם!!" צרחתי עליו בטלפון בעודי הולכת אל הקליניקה -איזה מן שם זה בכלל?!- ומנסה לסדר את שערי שעף אל פניי בגלל הרוח.
"מה? את קולטת מה את עושה עכשיו?! את הולכת לספר את סיפור חייך לאדם שאת לא מכירה בלי תעודות בפסיכולוגיה שככל הנראה ייתן את סיפור חייך לאדם שאת אפילו לא פגשת -המרצה אם לא הבנת- ויתייחס אל זה כאילו זה היה סתם עוד ספר שאפשר לזרוק אחרי קריאה חד פעמית!!! זה החיים שלך!!!" הוא המשיך להטיף, מנסה להחדיר היגיון אל ראשי, לא מבין שאני כבר יודעת את כל זה.
גלגלתי עיניים וניסיתי להשתלט על שערי.
"אד-" נקטעתי על ידי התנגשותי בעצם כלשהו.
"אוו" פלטתי שגופי נחת בחבטה על מדרכת הרחוב המלוכלכת.
"את בסדר?" קול נשמע מעליי ולפתע יד הופיעה מול פניי. אחזתי ביד והתרוממתי.
מגלה לפני אדם מוכר.
חיוך עלה על פניי.