השרפה – פרק 2

"אני מרגישה ש… אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה" אמרתי נאנחת, מפנימה מעט את המצב הקיים – שלי.
"אולי את בעצ-"
"אממ… מצטער להפריע לך אבל, אני חייב את הטפסים האלה, מועד ההגשה הוא בעוד שעה ואני צריך גם להספיק לנסוע לשם" גבר שנראה בתחילת שנות העשרים לחייו נכנס, קוטע את הפסיכולוג כשמבט מובך ולחוץ על פניו.
עיניו היו חומות ירוקות – צבע דבש יפיפה, שערו היה חלק וקצר בצבע חום אגוז – לפתע ידיי עקצצו ורצון מוזר למשש את שערו הופיע בתוכי.
הרצון המוזר ומראו גרמו לי להסמיק.
"כמובן, כמובן. אני מצטער עלמתי אך אני מיד חוזר" הפסיכולוג ענה לו ובסוף המשפט פנה אליי ויצא מהחדר.
הגבר הפנה את מבטו אליי ולפתע זיק הופיע בעיניו – זיהוי? בלבול? לא ידעתי לומר.
לחיי התחממו אף יותר וידי באופן אינסטינקטי הזיזה חלק בשערי האדמוני וגלי לצד אחד.
חייכתי חיוך ביישני ומובך ועיניי מצאו את עצמן בוהות בנעליי, שלרגע נראו לי מעניינות ביותר.
השקט שהיה בחדר הופר על ידי הפסיכולוג שחזר אחרי מספר דקות.
"אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן, המזכירה לקחה חופשה ולא ממש זכרתי איפה זה נמצא בדיוק. הנה בבקשה. זואי, אני מתנצל אך השעה שלנו נגמרה, אני פשוט חייב לטפל בלקוחות נוספים אז לפעם הבאה אני אוסיף לך שעה למפגש בחינם בתור פיצוי" אמר הפסיכולוג ואני הנהנתי בחיוך שאומר 'אין בעיה' ואספתי את חפצי, ממלמלת 'ביי' חלש לפסיכולוג ויוצאת מהחדר.
–
"אדוני, אדוני!" צעק עוזרו הנאמן בעודו רץ אל אדונו.
"אל תצעק" אמר האדון בקולו המצרר ברגע שעוזרו הגיע אליו, מעביר בו גלי פחד כמו בכל פעם שדיבר.
"יש לי מדע חדש" אמר העוזר בטון שהתאמץ להיות אדיש, אך לרוע מזלו הנימה המתלהבת זלגה לקולו, מכעיסה את אדונו המפחיד.
'אידיוט' הייתה המחשבה שעברה בראש אדונו.
"והוא?" שאל האדון לאחר שקלט שעוזרו הטיפש לא מתכוון לענות לו.
העוזר נראה כמתעורר מחלום בהקיץ ודיבר:
"אני יודע באיזו יבשת היא נמצאת" אמר בחיוך מתגאה.
לפתע הוציא האדון במהירות מכיסו אקדח והצמיד לרקתו של העוזר, בעיניו נראה זעם.
"מה אתה לא מבין חתיכת דפקט?! אני צריך את המיקום המדויק!! ותפסיק כבר לומר לי חדשות שאינן מספקות את דרישותיי!!!" צעק על עוזרו והוריד את האקדח, הולך מן המיקום בהליכה כבדה ומבט של מטורף בפניו.
'עוזר אידיוט. למה אני מעסיק אותו בכלל? עדיף כבר לרצוח אותו!! הוא יועיל הרבה יותר בתור מת מאשר חיי' רטן האדון בראשו.
האדון פתח את דלת משרדו ומבטו פגש בתמונתה של הילדה, שכעת כבר איננה ילדה.
'את עוד תהיי אצלי.' המחשבה הדהדה בראשו וגרמה לחיוך מרושע ומטורף להופיע על פניו.
–
"איך הייתה הפגישה אצל הפסיכולוג?" אדם שאל אותי כאשר נפגשנו בחנות המילשייק במקומית.
"בבקשה" אמרה המלצרית בחיוך והגישה לנו את השייקים שהזמנו, מתעלמת מהחיוך הפלרטטני של אדם. גלגלתי עיניים בחיוך לנוכח הבעתו של אדם כאשר היא התרחקה מאיתנו.
"וותר וותר, אני מכירה אותה, היא לסבית" אמרתי והוא פער את עיניו ואחרי מספר שניות הבעת אכזבה עלתה על פניו – גורמת לי לאבד את שליטתי ולצחוק בקול רם.
"אני לא מאמין! יא חתיכת מפגרת!! אני באמת האמנתי שהיא לסבית!!" הוא צעק גורם לכל יושבי המסעדה ועובדיה לסובב את מבטם אלינו, כולל את מבטה של המלצרית שלנו שהתחילה לצחוק ברגע שהבינה מה קרה.
לפתע עיניי קלטו את מבטו של אותו הברנש שהפריע לפגישה שלי אצל הפסיכולוג, מחייך בגיחוך ומסביבו מספר אנשים בני גילו, כנראה חברים שלו.
לפתע צחוקי נפסק ומצאתי את עצמי בוהה בו.
"כדור הארץ לזואי" אמר אדם ונופף יד מול פניי.
חייכתי בביישנות והתחלתי לספר לו על כל מה שקרה אצל הפסיכולוג, מנסה לדחוק את המחשבות הלא פוסקות על הברנש המוזר שפגשתי היום, פעמיים.