השרפה פרק 11

2013 ה13 למאי:

המכונה המשיכה להשמיע את אותו צליל צורם, אך מרגיע שאומר שהוא עוד חיי.
איש אינו היה בחדר, כולם עסוקים.
הרופא היה עסוק בפציעה של אחד השכירים,
אשתו עסוקה עם שאר השכירים, מנסה להבין היכן הם נמצאים כעת במערכה,
ומספר אנשי אבטחה היו מחוץ לחדרו.
אך הוא היה בחדר לבד.
נושם ורדום.
צמח.
השקט ששרר בחדר הופר לאחר מספר שניות.
המכונה השמיעה מספר צפצופים שלא היו ברוטינה החוזרת מאז כניסתו לתרדמת.
פיו נפתח ושם אחד בקע מפיו בקול דק ושברירי.
"רוזלינה"
הרופא נכנס במהירות, מלווה בשכיר הפצוע,
אך היה כבר מאוחר מידי.
הוא חזר למצבו הרגיל, או יותר נכון לומר מצבו הרגיל מאז נכנס לתרדמת.
פיו נסגר והמכונה המשיכה עם אותה רוטינה רגילה.
אך איש לא ידע על השם שפלט.
איש גם לא היה יודע על מהו מסמן. מלבד אשתו.
אך אין היא יודעת על השם שפלט.
כמו כל איש אחר על כדור הארץ.
–
כשפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי בחדר לא שלי, כשאגוסטינו מולי ומחייך חיוך גדול.
רגע.. מה?
במהירות התרוממתי והתיישבתי על המיטה הרכה.
ראשי פעם בכאב אך הרצון לדעת 'היכן אני ומה אני עושה כאן' גבר על הכאב שניסה להכניע אותי ולגרום לי לשכב בחזרה על המיטה הרכה והנוחה להפליא אשר הייתה מתחתי.
"מה אני עושה כאן?" שאלתי. ישר ולעניין.
"התעלפת ברחוב" אמר, קלטתי תנועה קצרה בידו, מין עיוות קטן באצבע. אך התעלמתי מכך.
"זה עדיין לא מסביר מה אני עושה כאן" אמרתי, מנסה להבין מעט יותר על אשר קרה.
"ראיתי אותך ולקחתי אותך אליי" אמר בקצרה. עוד עיוות באצבע.
משהו לא הסתדר לי, למה הוא לא התקשר לאמבולנס?
משום מה החלטתי שלא לשאול.
"טוב תודה על כך, אך אני צריכה לחזור הביתה" אמרתי בוחנת את החדר המעוצב בטוב טעם. נזכרתי בנשיקה ההיא, בבריחה וברגשות שאפילו אם את'ן לא הרגשתי. את'ן!
מהר חיפשתי את הטלפון שלי וכשמצאתי אותו אכזבה ניכרה בי.
אף לא הודעה או שיחה שלא נענתה אחת.
כשהסתכלתי לראות אם יש קליטה ראיתי שהשעה הייתה 3 לפנות בוקר.
"את בטוחה שאת רוצה לחזור? לדעתי עדיף שתישארי ותשני" אמר אגוסטינו עם מעט תקווה בעיניו.
רגש שלא הכרתי החל להתפשט בתוכי וכמעט וגרם לי להסכים אך למזלי ההיגיון החליט לקחת את השליטה על פי ולהודיע לו שלא. אך משום מה הרגשתי חסרת מזל.
לאחר כחצי שעה מצאתי עצמי ברכב שלו, מול ביתי, נבוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
לחיצת יד?
חיבוק?
נשיקה על הלחי?
היד המושטת שלו קטעה את מחשבותיי וגרמה לאכזבה לא מובנת לנכר בי.
לחצתי את ידו אך הוא הפתיע אותי וחיבק אותי במפתיע.
לחיי החיוורות בדרך כלל החלו לקבל מעט צבע אדום אך חיבקתי אותו בחזרה.
מנסה להתעלם מהתחושות הזרות שזרמו בתוכי, התנתקתי מן החיבוק ויצאתי מהאוטו, מברכת אותו ב"לילה טוב" ומתקדמת אל שביל הגישה של ביתי.
מנסה להבין את אשר אירע הערב הזה.