השרפה – פרק 1

התעוררתי בפעם השלישית הלילה.
החום המעיק על שנתי והמזגן התקלקל עוד בצהריים.
לעזאזל עם הטכנאים האלה!
החלטתי ללכת למטבח ולשתות מים.

סגרתי את דלת המקרר כשבקבוק מים קרירים בידי.
בעודי מסתובבת לכיוון ארונות המטבח בכדי לקחת כוס פלסטיק מבטי נתקל בתמונה.
אני קופאת מעט במקומי ולפתע זיכרונות מתחילים להופיע במוחי.
אני עוזבת את הבית בכעס, אני עומדת על המדרכה מחכה למונית שתיקח אותי הביתה, הרעש הנורא,
השרפה.
כאן הזיכרון נתקע, על השרפה, נותן לדמיוני לצייר לה פנים מרושעות, צוחקות ברוע עליי, מחייכות אליי.
הבקבוק שפוגע ברצפה מעיר אותי מהקיפאון שהייתי שרויה בו.
'מתי הוא הספיק ליפול?' השאלה מופיעה במוחי בעודי מתכופפת ומרימה אותו מהרצפה.
לקחתי במהירות את הכוס מהארון ומזגתי לי מים, לא מפנה את מבטי אפילו לא פעם אחת אל התמונה.
אני נאנחת בכדי להרגיע את הרגשות הסוררים בי – עצב, כאב, פחד, אובדן ובדידות.
אני מתחילה לחפש במרץ את הטלפון שלי וכשאני מוצאת אותו אני מחייגת במהירות את המספר של אדם, חברי הטוב ביותר.
הוא לא עונה.
אני מתקשרת שוב, ושוב, ושוב.
הוא עונה.
"תקשיב לי טוב יחתיכת אידיוט מהלך על שניים כשאני אמצא אותך אתה תהיה מסכן!!! אני נשבע לך, יא חתיכת דפקט" אני מצחקקת מהתגובה שלו, צחקוק שקוטע את שטף דיבורו וגורם לו להתבלבל לרגע.
"זואי?" הוא שואל בהפתעה, הכעס נעלם מקולו לגמרי.
"כן" אני עונה בשקט, החיוך על פניי קטן מעט אך עדיין מופיע.
"למה את מתקשרת בשלוש בבוקר?" הטון המופתע לא נעלם מקולו אך מעט בלבול נוסף הפעם.
"אני.. אני חשבתי על מה שאמרת, ואתה צודק. אפשר את המספר שלו?" שאלתי אותו.
"את רוצה את המספר של הפסיכולוג?" שאל ובקולו נשמע מעט שמחה. גלגלתי עיניים, מודעת לכך שאין הוא יכול לראות זאת.
"כן, שלח לי אותו באס אמ אס, אני הולכת לישון" אמרתי וניתקתי. אני יודעת שזה היה מעט גס רוח אבל הוא יסלח לי.
לא עברה דקה וכבר קיבלתי את המספר באס אמ אס.
החלטתי שלא להתקשר עכשיו אלא בבוקר, הוא בטוח ישן עכשיו.
התקדמתי למקלחת, לוקחת כדור שינה מהארון תרופות ומתקדמת אל המיטה, נופלת אל שינה נטולת החלומות הקבועה שלי.