השקט שלפני הסערה 3 – פרק 8

"אני אוהב אותך." ליחש לאוזני, מלטף באיטיות מתמשכת את שערי.
"גם אני אותך." אמרתי בשקט, מרגישה איך לבו פועם בניגוד לחזי הדומם, יודעת שדפיקות לבו ספורות. לא ידעתי איך אוכל לגזול ממנו את הדבר היקר הזה, שדופק באהבה וברגש, במשך 17 שנים. לא ידעתי איך אוכל לחיות עם עצמי כשאראה אותו נאנק מכאבים, סובל ומבולבל מהשינוי שחל בו, השינוי שאני יצרתי.
"אל תתעני במחשבות כאלו, יפה שלי." לחש לאוזני, מזכיר לי שוב שמחשבותיי, אפילו הפרטיות והסודיות ביותר, גלויות אליו.
"אני מנסה… אבל אני פשוט לא מצליחה. כל פעם חוזרת אליי המחשבה שאני זו שאחרוץ את גורלך לעד." מלמלתי אל חזהו החם, מתענגת על התנור החם שלי.
"נראה לי שאת קצת עייפה. רוצה ללכת לישון?" שאל אותי, מנסה לתפוס את מבטי המושפל.
"אוקיי." אמרתי בשקט, נותנת לידו להוביל אותי אל חדרי. נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי, מרגישה את חומו לידי. הוא לקח את ידי והחל לשחק איתה, משרטט את צורותיו על כף היד. הכרתי היטב את דרכו הייחודית להרגיע את עצמו. משום מה, הציורים על כף ידי הרגיעו אותו, נתנו לו סוג של שלווה חדשה.
"אם הייתי יכולה, הייתי מקפיאה את הרגע הזה." מלמלתי, עיניי עוד עצומות.
"אבל מה שהופך את הרגע הזה לכל כך מיוחד, זו העובדה שהוא חולף." אמר בשקט, קולו גורם לי צמרמורת מדהימה, שמתחילה מקצות אצבעותיי ונגמרת בכתפיי, מרעידה את כל כולי.
"חכם שכמותך." מלמלתי, החיוך עוד על פניי מהצמרמורת.
"את יודעת… חשבתי על משהו…" אמר, מפנה את גופו אליי. הסתובבתי גם אני אליו, מסתכלת לעומק עיניו היפות.
"על מה בדיוק חשבת שלא קראתי?" התבדחתי.
"חשבתי על זה שישנת. לא רציתי להרוס את ההפתעה."
"יש הפתעה?" עיניי נדלקו בהתרגשות ועליתי על מרפקי כדי לראות את פניו טוב יותר.
"כן. זה… זה דיי גדול, חשוב." אמר, מבט מעורפל על פניו.
"זה… דבר טוב?" ניסיתי לברר.
"כן, אני חושב שאת תשמחי מזה."
"סת', אתה הורג אותי! תגלה לי על מה חשבת. מה ההפתעה הטובה הזו שכל כך הקפדת להסתיר ממני?" שאלתי בסקרנות לא נשלטת.
"אנחנו כבר שנה ביחד, אין יותר מאושרים מאיתנו. את… נושאת את הילד שלי, את הנשמה התאומה שלי, את… את היחידה בחיי. אני אוהב אותך כמו שמעולם לא אהבתי. אני… מעריץ אותך, מכבד אותך, אני רואה בך את הדברים הכי נפלאים שאלוהים יצר. אני בטוח ב100% שאת האישה שאיתה אני רוצה לבלות כל חיי. ואני מבטיח לך, שכל עוד אני נושם, כל עוד לבי פועם, אני אמשיך לאהוב אותך. עד הסוף."
סת' רכן אל שידתו, מוציא חפץ כלשהו שהסתיר מעיניי הסקרניות. לא הבנתי למה הוא אומר לי את זה, למה הוא פותח בפניי ככה את לבו. הרי אני יודעת את זה, אני רואה את זה במחשבותיו כל יום. למה הוא חדד את דבריו ככה מולי? מה ההפתעה שלו?
"לואיז אדמסון, התינשאי לי?"