השקט שלפני הסערה 3 – פרק 7

"את לא רעבה?" שאל לאחר רגעים ארוכים ששנינו עומדים מחובקים.
"קצת." עניתי, מעכלת ומפנימה את כמות הדברים שעברו עליי ביום אחד.
"בואי." סת' משך אותי אל פנים הבית, תכנן בראשו איך לפנק אותי.
"מה את רוצה לאכול?" קרא, ראשו בתוך המקרר, מחפש אחר מזון.
"לא יודעת."
"חמאת בוטנים?" החל להעלות השערות.
"לא. אין לי חשק."
"גזר?"
"איכס."
"חשבתי שאת אוהבת גזר." הרים את ראשו מהמקרר, מסתכל עליי בשאלה.
"כבר לא." העיוויתי את פניי בגועל, מדגישה את שנאתי ברגעית לירק המסכן.
"אוקיי… סלרי?" המשיך לזרוק רעיונות, מחזיר את ראשו למקרר.
"לא."
"כריך?"
"לא."
"פסטה!"
"איכס."
"אורז?" ניסה בפעם האחרונה, מושך בכתפיו בייאוש.
"כן!" עניתי, מרגישה איך הלהט עולה בי והתאבון משתלט עליי.
"הללויה!" קרא והחל להוציא מצרכים. התבוננתי בו מבשל, חיוך של צחוק ואושר על פנינו. לפתע היכתה בי העובדה המזוויעה שבעוד כמה שעות, אותו סת' חם ומאושר שאני רואה מולי, ישתנה. הוא יהפוך למפלצת שותה דם. הוא יהפוך ל… יצור מטורף וחסר שליטה. ואני זו שתגרום לו להיות כך.
"אם את לא יכולה לעשות את זה, נמצא דרך אחרת." אמר לפתע, מעיר אותי מהרהורי.
"אני חייבת לעשות את זה. זו האפשרות היחידה שנוכל… לחיות יחד." עניתי, בולעת את רוקי ויודעת שכנראה זה יהיה יותר קשה ממה שחשבתי.
"אם… אם אני אצטרך להשתנות בימים הקרובים, אני חושב שכדאי שאדע הכל על… מה שאני הולך להיות." הציע, נוטש את בישוליו ומתיישב לידי.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי בשקט.
"השינוי." אמר, עיניו נוצצות בפחד.
"אוי לא." פלטתי, עיניי מתרחבות באימה. ידעתי שהשינוי לערפד זה אחד הדברים הכי מפחידים וכואבים שיש. כמה קיוויתי שסת' לא יצטרך לסבול את זה!
"מה? למה אוי לא?"
"זה… אני לא אשקר לך, זה נורא. אתה תרגיש שאתה נשרף. לא סתם נשרף, אתה תרגיש שאתה בוער באש, שבכל רגע האש רק מתלהטת יותר ויותר. זה ישתלט לך על הגוף. בהתחלה, לא מרגישים את זה כל כך. חם לך, אבל זה כמו חום של קיץ. לאט לאט השריפה מתחילה והארס מתפשט. במקרה שלנו, אחרי שאני אצייר אותך, אני מניחה שיעבור… יום עד שהשינוי יתחיל."
"למה?" שאל, פרצופו אטום וחלק.
"תלוי כמה אני רוצה שיקרה מה שאני מציירת. אם אני רוצה את זה בכל לבי ונשמתי, זה יתחיל לעבוד ברגע שאסיים לצייר. אם אני סולדת מה… בקשה לציור, אבל עדיין מקווה שזה יקרה, זה יתחיל לעבוד חצי יום אחרי סיום הציור. במקרה שלנו, אני ממש, אבל ממש, לא רוצה שהבקשה תתקיים. לכן אני מניחה שלאחר יום זה יתחיל לעבוד והשריפה תתחיל. סביר להניח שאתה תתפתל מכאבים ותצרח אז כדאי שאני אקח אותך למקו-"
"את לא צרחת." קטע אותי.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאלתי בבלבול.
"זוכרת על החוף? כשמאט הרביץ לי אז ציירת אותנו, אותי בריא ואותך בתור ערפדה? אז… את לא צרחת." אמר, בקולו נסוח הכאב.
"התאפקתי. בשבילך. אני מניחה ש… זה היה דיי מוזר, אבל… לא רציתי שתסבול."
"מה זאת אומרת?"
"ידעתי שלא תוכל לראות אותי… ככה. זה היה כואב מדי. אז… שתקתי. מה לא עושים בשביל מי שאוהבים?" משכתי בכתפיי וחיבקתי אותו, מושכת אותו במותניו אליי. הוא היה עדיין המום. לא הסכים להאמין לעובדה ששתקתי בשבילו וסבלתי בשקט, רק כדי שהוא לא יתענה בגללי.