השקט שלפני הסערה 3 – פרק 10

אז זה מה שעשיתי. עצמתי את עיניי, ואומנם זה נראה כמו דקה אחת, אבל כשפתחתי אותן מחדש, גיליתי שכבר צהריים. ישנתי יום שלם. יום שלם בזבזתי על שינה. יותר חשוב, בזבזתי יום שלם, את יום השנה שלי ושל סת', על שינה מטופשת.
"סת'?" קמתי מהמיטה, מחפשת אותו לפני שאתפרק לרסיסים.
"אני פה." קולו העמוק הגיע אליי מהסלון. נכנסתי מחויכת, כולי מאושרת ושמחה, אך חיוכי נמחק מיד בגלל המראה שנגלה אליי.
זה היה סת', נינוח ושלו, יושב על הספה ורואה טלוויזיה. במקום שבו אני תמיד הייתי יושבת, ישבה לזלי כשחיוך מנצח על פניה. רציתי לשחוט אותה, להשמיד כל פיסה מהרוע הטהור הזה, שהחזיק בידו של סת'. סת' שלי.
"מה… מה היא עושה פה, סת'?" שאלתי בקול רועד, מרפרפת על בטני עם ידי, כאילו יוצרת חומה מהתינוק שלי ל… מפלצת הבלונדינית הזו.
"הזמנתי אותה לפה. הרגשתי בודד." ענה בפשטות, לא מודע ללהבות שעלו בי מבפנים.
"יכולת להעיר אותי."
"לא רציתי."
"למה?"
"לא התחשק לי לבלות איתך."
הסתכלתי עליו במבט אטום. כל גופי רעד מ… מבושה וכאב. לא הבנתי למה הוא אומר דבר כזה, למה הוא רוצה להתרחק ממני. הרי אני הנשמה התאומה שלו, האחת שמשלימה אותו. אז למה הוא צריך איזו בלונדינית מטופשת לידו, במקומי? למה הוא מחייך אליי ככה, כאילו הכל כרגיל? למה לעזאזל הוא החליף אותי בה?
"אה. אממ…. תהנו, אני חושבת." אמרתי, עומדת נבוכה ופגועה מולם.
"תודה. אנחנו נהנה." אמרה לזלי, חיוך מתנשא על פניה.
הנהנתי פעם אחת והסתובבתי. הרגשתי שאני נשרפת מבפנים מרוב עלבון. איך הוא יכול להתנהג ככה? זה לא הסת' שאני מכירה.
"אממ… לואיז?" קולו העמוק נשמע מאחורי, שנייה לפני שעזבתי את ביתו המקולל.
"כן, סת'?" ירקתי את שמו מפי, גבי עדיין אליו ואל הסתומה.
"לאן את הולכת?" שאל, מחשבותיו מראות לי שזה לא באמת מה שהוא רצה להגיד.
"לצוד. אני חייבת להירגע."
"אה. אוקיי. אני נשאר פה עם… לזלי."
"תהנה. אם לא תראה אותי, כנראה התאבדתי."
"בבקשה תגידי לי שאת צוחקת." אמר לי במחשבותיו.
"למה שאני לא אתאבד? הרי כבר אין לך חשק להיות איתי. חשבתי שזה די ברור שכאשר לא תרצה אותי, אני ארצה למות."
"אבל אני כן רוצה אותך!" קרא בקול רם, מתעלם מהמבט הנדהם שלזלי שלחה אליו.
"אז למה היא פה? במקומי? למה ה… מפגרת חסרת הטקט הזו יושבת במקום שלי?! זה בגלל ההצעת נישואים?! רצית להחזיר לי?! רצית שיכאב לי כמו שכאב לך?! כי זה עבד! אני מרגישה שאני עולה בלהבות של עלבון! זה כמעט גרוע כמו השינוי לערפד! אז מה אתה מרגיש עכשיו, מר 'אני אכאיב לנשמה התאומה שלי רק כי היא סירבה להצעת הנישואים המטופשת שלי'?! הא?! אתה מרוצה? אתה מרוצה שכל הגוף שלי כואב? אתה מרוצה שאני מרגישה כאילו העולם שלי נגמר? אתה מרוצה מזה שכרגע אני שוקלת מהו המוות המהיר מבחינתי? אתה שמח? זה… זה הופך אותך למאושר, הכאב שלי?"
"ל… לא…. זה מכאיב לי בדיוק כמו שזה מכאיב לך, ואפילו יותר כי אני יודע שאני הסיבה לכאב הזה."
"יופי! תסבול! תסבול כמוני! תחווה את הכאב שלי!" צרחתי, מתעלמת מכל העולם.
"לואיז, תאמיני לי, אני סובל. ואני אמשיך לסבול עד שתסלחי לי." אמר ברכות, מחשבותיו מראות לי את סבלו ההרב, רב יותר משלי.