השקט שלפני הסערה 2 – פרק 8

התחלנו ללכת אל בית החולים. ידעתי שזו דרך ארוכה והרגשתי נורא שסת' צריך לסחוב אותי כל הדרך לשם. הרגשתי… נכה.
שאלתי את סת' נבוכה: "אני לא כבדה לך?"
"אני כמעט ולא מרגיש אותך. את כמו… נוצה."
"מצחיק. אבל… אבל זו דרך ארוכה."
"לא בשביל איש זאב."
"שחצן." צחקתי. משום מה השתתקנו. כאילו זה דבר אסור.
"אנחנו צריכים למצוא שמות." אמר לפתע.
"בשביל מה?" התבלבלתי.
"בשביל התינוק שלנו."
"על מה אתה מדבר?" נבהלתי. תינוק?? איך הוא הגיע לדבר על תינוק??
"כדי שנהיה מוכנים בשבילו, את יודעת." הוא דיבר על זה כאילו אני כבר בהריון!
"זה עוד המון זמן, סת'. ומי אמר שיהיה לנו בכלל תינוק?" ניסיתי להרגיע את התלהבותו.
"מה זאת אומרת? את לא רוצה תינוק?"
"לא עכשיו. אולי בעתיד. אולי… אולי בכלל לא."
"על מה את מדברת? איך את יכולה להגיד דבר כזה??"
"סת', תינוק זה דבר גדול. זה לא צעצוע. זה שאתה רוצה תינוק לאומר בהכרח שגם אני רוצה."
"אני לא מאמין."
אתה לא מאמין למה?"
"אני לא מאמין שאת לא רוצה תינוק. זה הגורל שלך ללדת תינוק."
"גורל שלי?! היית מת! אני רוצה לעשות עוד דברים חוץ מלהיות אימא!" אמרתי בכעס.
"טוב, בואי לא נריב על זה עכשיו. זה קצת הורס את האווירה." ביקש.
"טוב." אמרתי בקול אדיש.
"מצטער שהעליתי את זה." אמר בהתרפסות.
"זה בסדר." אמרתי למרות בתוך תוכי הכול היה לא בסדר.
"את בסדר?" שאל מודאג.
"כן, אני רק חושבת על האפשרויות."
"איזה אפשרויות?"
"מה יקרה אם התינוק יצא… ערפד?" שאלתי מודאגת. הרגשתי כל כך קטנה ופגיעה בזרועותיו הגדולות של סת'. מה יקרה אם אני באמת פגיעה מדי כדי לטפל בתינוק?? מה יקרה אם אני לא מהחומר של האמהות??
"הוא יצא איש זאב." סת' אמר בביטחון והצמיד אותי עוד קצת אליו, כיודע מה עובר בראשי באמת.
"מאיפה לך לדעת? הקשר שלנו זה אחד מסוגו. ערפד ואיש זאב?? באמת?" אמרתי בעוקצנות מבלי לדעת את מי אני עוקצת ולמה.
"מה הבעיה בזה? היית רוצה לחיות עם ערפד? אחד מסוגך?" שאל באותו טון עוקצני.
"מה?! כמובן שלא! אני רוצה להיות איתך."
"אבל אני איש זאב."
"אז? אני ערפדה. אני אוכלת אנשים. אתה מגן עליהם. איזה שילוב, הא?"
"מה יקרה אם הוא יצא חצי חצי?"
"אז נקבל אותו כמו שהוא. נקבל אותו כמו שאתה מקבל אותי. נקבל אותו כמו שאני מקבלת אותך."
"אז זה אומר שיהיה תינוק?" אמר בנימת תקווה.
"אני לא יודעת… דיבורים כאלו מלחיצים אותי. אנחנו רק בני 16! כל החיים לפנינו!"
"אבל אנחנו לא נהיים צעירים יותר. לפחות לא אני."
"בדיוק! אני אשאר בת 16 לנצח. אתה לא." לפתע קלטתי. אני אשאר צעירה לנצח. הוא לא. אני אחיה עד אינסוף. הוא ימות בגיל 80. אני אשאר בת 16. הוא יזדקן. הקשר שלנו ימות ברגע שהוא ימות וישאיר אותי אלמנה ושבורת לב. הקשר שלנו יהפוך ללא חוקי כשהוא יגיע לגיל 18. אני בת 16. הוא בן 50. יכולים לעצור אותו על התעסקות עם קטינה. גיל 80, זקן עם ילדה בת 16 שלעולם לא תזדקן. המציאות הכתה בפניי.
"וזו בדיוק הסיבה למה אנחנו צריכים לעשות ילד." קולו של סת' נשמע אליי מרחוק, כאילו הוא לא היה פחות מכמה סנטימטרים ממני.
"לא. זה… זה יותר מדי מוקדם."
"למה?"
"חשבת פעם על מה יקרה בעוד… נגיד, 80 שנה? חשבת מה יקרה כשאתה, בן אנוש, תמות?? חשבת פעם על כמה יכאב לי שאתה תלך ואני אשאר??"
סת' שתק ולאחר כמה דקות אמר: "לואיז, זה יקרה רק בעוד 80 שנים. יש לנו עוד הרבה זמן עד שיגיע הרגע ההוא. בינתיים אני מצפה ממך פשוט… לחיות את הרגע. את הזמן שנותר."
"לך קל להגיד! אתה לא תאבד אותי! אתה לא תבכה! הלב שלך לא יישבר!"
"אני כבר איבדתי אותך, לואיז! בגלל זה אני אומר את זה!"
"מתי איבדת אותי?? כל הזמן הזה היינו ביחד."
"להזכיר לך את ההתחלה? כשרק נפגשנו? את כל הריבים? או אז כשבגדתי בך? או כשנסעת? או שהפכת לאנושית? בכל הפעמים האלו לא איבדתי אותך? לא נשבר לי הלב? לא בכיתי?"
"כן, אבל… בכל הפעמים האלו זכית בי מחדש אחרי כמה זמן. עובדה שאני פה. אבל אני… אני בחיים לא אוכל לזכות בך מחדש כשתמות."
"תקשיבי, בממוצע אנשי זאב חיים יותר זמן מאשר אנשים כי יש את הזמן שהם בני אנוש ויש 15 שנים נוספות שהן כאילו… בונוס. כמובן שמהרגע שמתחילות 15 השנים האלה איש הזאב לא יוכל להפוך לזאב. זה כמו התחלה, 15 שנים הראשונות של איש הזאב שבהן הוא מתבגר עד הגעת גיל 15 שאז קורה השינוי והוא בעצם הופך לזאב ובחזרה. אמצע, 65 השנים שבאות לאחר השינוי שבהן הוא בעצם ממנה את תפקידו כזאב ואיש זאב בו זמנית. וכמובן, הסוף, 15 השנים האחרונות של איש הזאב שבהן הוא בעצם גומר את חייו ללא היכולת להפוך לזאב. כמובן שהיו מקרים שבהם איש הזאב נתקע בתור זאב ב15 השנים האחרונות לחייו. ברגע שעוברים לגיל 80 חייבים להיות במצב בני אדם כדי להמשיך לחיות כבני אדם. אז ככה שיהיה לנו עוד 15 שנים ביחד."
"15 שנים?? אתה אמר לי שבעצם אתה תחיה עד גיל 95 בזמן שאני אהיה עדיין בת 16? זה לא חוקי, סת'! אני לא רוצה להיות בקשר לא חוקי! בכלל, אני לא רוצה להיות בקשר בו אני אצטרך לספור את השנים שנשארו לבן הזוג שלי בידיעה שאני לעולם לא אמות! סת', תבין אותי. אני לא רוצה בונוס של 15 שנים נוספות. אני רוצה אותך, איתי, כל החיים. לא 95 שנים ולא 15 שנים ולא 80. אני רוצה להיות איתך כל הזמן. לדעת שאין מגבלה. לדעת שברגע שאתה תהיה בן 30 לא יעצרו אותך על התעסקות עם קטינה. תבין אותי. בבקשה."
"אני מצטער אבל… אני לא חושב שיש איזושהי דרך שאני אחיה לעד. ברגע שארס ערפדים יגיע בדם שלי אני אמות. אני לא מכיר שיקוי או קסם שיהפוך אותי לאלמוות. אני לא תופעה מדעית בצורה הזו. אין לי כוחות על חוץ מההשתנות לזאב. אני מאוד מקווה שלא נצטרך להיפרד בגלל דבר כמו מוות וגם אם כן בשבילי זו תהיה הדרך הכי טובה כי אני אדע שנפרדנו בגלל גורם חיצוני ולא בגלל שהפסקנו לאהוב אחד את השני. מהרגע שראיתי אותך והבנתי שאני מחובר אלייך, שאת הנשמה התאומה שלי, ידעתי שזו תהיה בעיה. ידעתי גם שלא היה זוג כמונו ובזה דווקא הייתי גאה. אבל אז חשבתי על זה שאיש זאב וערפד בחיים לא יוכלו להיות ביחד מהמון סיבות. מהרגע הראשון שבעצם ניגשת אליי ידעתי שזו טעות ושאסור לי לעשות אותה אבל… הייתי חייב."
"אתה חושב שה… זוגיות איתי היא טעות?" שאלתי בקול רועד.
"לא. כמובן שלא. חשבתי ככה. פעם. לפני שפגשתי אותך. לפני שהבנתי שהזוגיות איתך רק עושה לי טוב."
"טוב, נדבר על זה אחר כך. הגענו."
שתקנו. רק המחשבה על לאבד את סת' העבירה בי צמרמורת. איך אני אוכל לחיות בלי החצי השני שלי? בלי האהבה שלי? בלי הבנאדם שמחזיק בלב שלי? אני חייבת למצוא דרך להפוך אותו לאלמוות. הוא חייב לחיות איתי או שאני לא אחיה בכלל. אני שונאת להיות ערפדה. כל כך הרבה בעיות! והתינוק הזה! איך הוא חושב שאני הולכת להיכנס להריון?! אני לא הולכת להשתמש בכישרון שלי. אין סיכוי. הוא לא יודע איך אני ארגיש כשהתינוק ייוולד. זה כאילו התינוק לא שלי אלא של הכישרון שלי…