השקט שלפני הסערה 2 – פרק 28

לאחר, אני לא יודעת כמה שעות, התעוררתי. לא פקחתי את עיניי. היה לי יותר מדי נעים לשכב שם על הספה, כשראשי מונח על ברכיו של סת' והוא מלטף בעדינות את שערי. חוץ מזה, הבטן עדיין כאבה לי מהמכה של מאט ולא יכולתי לזוז כמעט.
אז ככה שכבתי שם, מקשיבה לקצת דפיקות לבו של סת', מציצה מדי פעם אליו ומרגישה שאני מתמלאת באהבה. הוא לא שם לב שאני ערה וככל שעבר הזמן ככה יותר נהניתי.
לאחר חצי שעה, שמעתי את סת' אומר בקול שקט וגס: "תפסיק להסתכל עליה".
"מותר לי להסתכל עליה כמה שבא לי. זה לא כאילו אני עושה לה משהו. אני רק מסתכל." זיהיתי את קולו של מאט.הוא נשמע לי מאוס ו… מעצבן.
"פשוט אל תסתכל." איים עליו.
"אני אסתכל עליה כמה שבא לי!" אמר בקול רם.
"סתום! אתה תעיר אותה." הגן עלי סת'. הדהימה אותי העובדה שהבחור הזה מוכן לעשות הכול בשבילי.
"אויש, בנים, תפסיקו לריב עליה. הרי זה ברור שבסופו של דבר היא תהיה עם מאט ואתה, סת', תהיה איתי." קולה המתפנק של לזלי היה קרוב אליי. הנחתי שהיא יושבת ליד סת' והמחשבה שיכול להיות, אפילו במקרה, שברכיהם נוגעות אחת בשנייה הטריפה אותי. שתתרחק ממנו, הוא שלי!
"על מה את מדברת, לזלי? אני לא הולך לחזור אלייך. אני איתה. לתמיד".
"סת', נכון שאתה רוצה את הטוב ביותר בשבילה"?
"כן, אבל מה זה קשור"?
"אז אתה לא חושב שהיא צריכה להיות עם… יצורים מסוגה?" הבנתי בדיוק לאן היא חותרת. היא רוצה אותו בחזרה. היא רוצה שהוא יהיה איתה. היא רוצה לגנוב לי אותו! חתיכת… אני אפילו לא מוצאת את המילה הנכונה כדי לתאר אותה! יש לה את אמט. היא יכולה להיות איתו. למה היא צריכה את סת'???
"את…. את מתכוונת שהיא… שהיא תהיה עם מאט??" סת' נשמע מבולבל ביותר וליטופיו בשערי נהפכו לתכופים יותר ויותר, כאילו הוא רוצה להרגיש אותי כמה שיותר, לדעת שאני שם ושהוא לא הוזה.
"כן. ואתה תהיה איתי. כולם מנצחים."
"לזלי, תפסיקי לסכסך בין כולם ולנסות לגנוב לי את החבר." סיננתי מבין שיניי. כולם הפנו את מבטם אליי. סובבתי את ראשי אל סת'. הוא חייך באושר וגרם לי לחייך.
"סתמי כבר, לואיז. את והוא לא מתאימים, את לא מבינה?? הוא צריך להיות איתי. אני הראשונה שלו." אמרה בגאווה.
"אני זו שהוא בחר. אני זו שתקים איתו משפחה. אני זו שבסופו של דבר איתו." הטחתי בפניה וסת' לקח את ידי לאות עידוד.
"לואיז, מה שלזלי מנסה לומר ז -" מאט לא הספיק לגמור את משפטו כי קטעתי אותו בגסות: "לך, מאט, אין שום זכות דיבור. אני מודעת לזה שאתה אוהב אותי אבל למרב ידעתי, לא מכים את מי שאוהבים".
"אני לא מבין למה שניכם מתאמצים כל כך. אנחנו ביחד. קבלו את זה." אמר סת' ברוגע. הערצתי אותו על הרוגע שלו. אני במקומו הייתי חטיפה לשניהם מכות ובורחת משם.
"אני לא מקבל את זה. אני אף פעם לא אקבל את זה. כל עוד אין טבעת על היד שלך, לואיז, אני לא אקבל את זה." אמר מאט באבירות שלדעתי הייתה מיותרת לחלוטין.
"אם אתה כל כך אוהב אותי אז למה ברחת? למה כשהייתי צריכה אותך הלכת??" שאלתי אותו בכאב. מעולם לא פתחתי את אותו פצע. אותו פצע מדמם שמאט פתח.
"אני… אני הייתי אידיוט".
"זו לא סיבה." אמרתי כועסת ובכאב רב עליתי למצב ישיבה. הייתי נחושה בדעתי לראות אותו, את הבעת פניו המסכנה כשאני מטיחה בפניו את כאבי.
"אם זו לא סיבה אז למה את סלחת לו כשהוא היה אידיוט?? הוא נשך אותך".
"מאט, סת' שונה. אני תמיד אסלח לו, לא משנה מה. אני באמת לא מבינה מה כל כך מסובך פה! אני וסת' ביחד. אנחנו תמיד נהיה ביחד. אתם לא תצליחו להפריד בינינו. במיוחד לא אתה, מאט, וגם את לא כזו חזקה נגד הקשר שלנו, לזלי. ואני אגיד לכם עוד משהו, בעיקר לך, מאט. אני אמרתי לסת' שאני רוצה להיות איתך. אני לקחתי סיכון בשבירת לבו של אהבת חיי בשביל להיות איתך. בשביל לנסות את האהבה שלי עלייך. תאמין או לא, אבל אני אהבתי אותך. אני אהבתי. ואני מודה שזה באמת לא היה יפה כשסת' נישק אותי אבל מה שעוד יותר לא היה יפה וזה היה על גבול ה'חתיכת – קטע – מסריח – שאני – לעולם – לא – אשכח – לך' היה זה שאתה ברחת והלכת ונטשת אותי כשאני דאגתי לסת'. הוא גסס שם. אתה שברת לו איזה שלוש צלעות! וכשאני פניתי אלייך, בתור… בתור החבר שלי, ראיתי שהחבר היקר שלי, שאמור להיות לצדי בדיוק באותם רגעים, הלך. ולא סתם הלך אלא ברח. נטש. הותיר אותי המומה. השאיר בפה פעור ובלב שבור. ואחרי זה אתה עוד מבקש ממני להיות איתך?! אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ושאתה לא תוכל לחיות עם זה?! איך זה שחיית עם זה אז?! איך זה שיכולת בקלות ללכת?! איך זה שעד עכשיו יש לי פצע פתוח בפנים?! פצע שלעולם לא ייסגר. פצע שכל פעם שאני מסתכלת עלייך נפתח עוד פעם ומדמם עוד פעם וגורם לי להישבר עוד קצת. למזלי, מצאתי תרופה. מצאתי את הבנאדם היחיד שמסוגל להרים אותי מהקרשים ולהיות לצדי גם בזמנים שהכול נראה נורא. ומה אני אגיד לך? כל שנייה איתו זה זהב. זהב טהור. ואני כל כך שמחה שברחת ונטשת והלכת! כי בזכותך, ואך ורק בזכותך, מאט, אני זכיתי בסת'. אני זכיתי באהבת חיי. ובדיוק על זה אני אומרת לך תודה".