השקט שלפני הסערה 2 – פרק 22

"אמרתי שאני מצטער." ניסה לפייס אותי בעזרת עיניו הגדולות, שתמיד הצליחו להרגיע אותו. אבל לא עכשיו. לא הפעם. הרגשתי כאילו אני עולה באש. לא יכולתי לראות כלום מכיוון שהכעס עיוור אותי. ראיתי אש אדומה ותו לא. הרגשתי כאילו אני נחנקת מבפנים. זו הייתה הרגשה כל כך… שונה. מעולם לא כעסתי ככה. אף פעם.
"אני לא מאמינה. אני. לא. מאמינה. אתה… והיא… בפעם הראשונה… אני… ואתם…" לא יכולתי להוציא משפט הגיוני אחד מפי מרוב כעס.
"אני מצטער, לואיז. אני נורא נורא נורא מצטער. אני מרגיש כל כך אשם. סליחה, סליחה, סליחה. אני…"
"אתה והיא?!"
"כן, אני מצטער, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי…"
"עשיתם את זה??"
"אני כל כך מצטער…"
"די! תפסיק להצטער." סיננתי מבין שיניי. סת' השתתק ועמד שם חסר אונים. שמעתי את מחשבותיו רצות במוחו הקודח. ידעתי שאני חייבת להתמקד בדבר אחר, רק כדי להירגע.
"תביא לי נייר ועיפרון." ביקשתי, למרות שזה נשמע יותר כמו פקודה. סת' רץ אל הבית ותוך כמה שניות הביא לי את מבוקשי. חטפתי מידיו בכעס את החפצים, לא מסתכלת עליו מרוב… גועל, והתרחקתי במהירות מהמקום. רצתי אל קרחת היער. ידעתי שסת' נמצא מאחורי בתור זאב ועוקב אחרי, בודק שאני לא עושה משהו שיסכן את חיי.
הגעתי אל קרחת היער והתיישבתי על הדשא. הנחתי את הנייר על ברכי והתחלתי לצייר את הדבר הראשון שעלה בראשי: מראה פניי בעיניו. בזכות הזיכרון המושלם שלי הצלחתי לראות בראשי על פרט ופרט בפנים.
ציירתי וציירתי, מתרחקת מכל דבר אפשרי בעולם. זו הייתה הדרך היחידה שלי להירגע והודיתי לאלוהים על הכישרון שלי.

לאחר שעה סיימתי את הציור וחזרתי למציאות. למרות שסיימתי לצייר המשכתי להסתכל על הציור, מתפעלת מיצירת הפאר שיצאה מבין אצבעותיי. סת' ישב לצדי, מתבונן בי ולא בציור. הוא שתק, לא מעז להפר את הדממה שנוצרה בינינו. יכולתי לשמוע את לבו פועם בקצב מהיר. שמעתי את מחשבותיו זורמת בקצב יציב ואחיד. שמעתי את שמי צץ מדי פעם מהן והנחתי שהוא משחזר את מה שקרה בחצר ביתו.
עיניי נדדו מהציור אל אצבעותיו השוחות אשר תופפו על הדשא ברכות. לאט לאט העברתי את מבטי לאורך גופו עד שעיניי ננעצו במבטו. הוא נאנח ואמר בחצי חיוך: "את מוכנה להפסיק לחשוב כמה את אוהבת אותי? בכל מחשבה שנייה האשמה רק מתגברת יותר ויותר."
שתקתי והמשכתי להסתכל בעיניו החומות, טובעת בים השוקולד החם שהיה בהן.
המשכנו לנעוץ מבטים אחד בשני ללא סיבה, מקשיבים למחשבות של אחד על השני.
"לואיז." סת' שבר את שתיקתנו הממושכת.
"מה?"
"אני מצטער." אמר ומשום מה, קולו הדהד למרחקים ביער.
"גם אני."
"אני… אני עשיתי כל כך הרבה טעויות."
"והטעות הכי גדולה הייתה שלי."
"איזו טעות?" שאל בבלבול.
"הטעות שלי הייתה שהתפתיתי לריח משכר שבא מחוץ לחלוני לפני חצי שנה."
"זו לא הייתה טעות."
"זו הייתה טעות שהובילה אותו לדרך הנכונה." הסברתי.
שוב השתתקנו ואני שקעתי במחשבות על הפגישה הראשונה שלנו. אף פעם לא הבנתי איך הריח של סת' היה כל כך נעים בשבילי למרות שהייתי צריכה להריח סירחון של כלב רטוב.
"זו ההטבעה." אמר סת'.
"מה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"זה החיבור שגרם להריח אותי ככה."
"אבל… אתה לא הייתה הנשמה התאומה שלי."
"טכנית, לא. אבל… כל החיים שלי היינו נשמות תאומות, אם את חושבת על זה."
"אבל… שנאתי אותך."
"זה מה שהרגשת במודע, בתת מודע היית… מטורפת עלי."
"טוב, יש לנו יותר מדי דברים מוזרים בקשר שלנו. זה הדבר הכי פחות מטורף."
סת' הסתכל עלי בחיוך שטותי מוכר. הוא אומנם חייך אבל מבט עצוב ניבט אלי מעיניו. סת' שלח את ידו ונגע בידי הלבנה שבלטה על רקע הדשא הירוק שנצנץ באור השמש. הרגשתי כאילו עורי בוער מתחת לידו השחומה. הסתכלתי על השילוב המוזר של ידו החמה על ידי הקרה. ממש כמו שוקולד לבן.
"אנחנו לא עד כדי כך שונים." אמר בשקט. הרמתי את מבטי אל פניו. החיוך כבר ירד ממזמן והבעה רצינית תפסה את מקומה על פניו.
"סת'?" שאלתי מבוישת.
"כן, לואיז?" ראיתי שהוא מצפה בקוצר רוח אל תשובתי. כנראה חשב שאני אצהיר על אהבתי אליו או משהו בסגנון. חבל שמה שעמדתי לומר היה שונה לחלוטין.
"אתה יכול להוריד את היד שלך ממני?" שאלתי בטון מבויש.
מעולם לא חשבתי שאני אבקש מסת' לא לגעת בי. הרי חצי מהמחשבות שלי היו נתונות לתקווה שיבוא הרגע שהוא יניח את ידו על ידי או שינשק אותי ברכות מהממת. ועכשיו אני מבקשת ממנו להסיר את ידו מידי, רק בגלל שאני לא מכונה לסבול את המחשבה שאצבעותיו הארוכות ליטפו מישהי אחרת. שידו החמה נגעה בבחורה שהיא לא אני. שלזלי כבר כבשה את לבו הפועם. שהיא כבר אהבה אותו והוא אהב אותה. והכי חשוב, הציקה לי העובדה שהיא זו שהוא בחר בה. היא זו שהוא תמיד יזכור כי היא הייתה הראשונה שכבשה לא רק את לבו אלא גם גופו.
"תפסיקי לחשוב על זה." אמר בשקט, מבט מסוכן ניבט אליי מעיניו.
"אל תיגע בי." המחשבות עוד רצו בראשי, מסרבות להיפרד ממני ולחלוף כמו כל השאר.
"אל תחשבי על זה." כף ידו החמה התהדקה על ידי הקטנה.
"אתה מכאיב לי, אל תיגע בי." ביקשתי שוב במסכנות פתטית.
"תפסיקי לחשוב על זה."
"סת', די. אל תיגע בי, בבקשה!"
"אז תפסיקי לחשוב על זה!"
"אל תיגע בי!" זעקתי, מבטי רושף וזועם. הרגשתי כאילו מגעו ממש שורף אותי. מכאיב לי פיזית.
"את מוכנה להפסיק לחשוב שטויות כאלו?! היא לא חשובה לי! היא כלום בשבילי! היא בקושי בנאדם או ערפד או בכלל יצור חי בשבילי, וגם את זה היא לא כל עוד את איתי."
"אבל היא הראשונה שלך! אתה תמיד תזכור אותה! אותי כבר שכחת ובטח גם תשכח." הטחתי בפניו וניסיתי לשחרר את ידי הכפותה תחת ידו, אך הוא היה חזק ממני.
"אני לא צריך לזכור אותך." סינן והגביר את כוחו על ידי.
"ידעתי. אתה לא צריך לזכור אותי כי אני כלום." הרגשתי שאני רוצה לבכות.
"לא. אני לא צריך לזכור אותך בגלל שכל יום, כשאני מתעורר, אני רואה אותך. רק מבט אחד עלייך עושה לי את היום. חיוך אחד עושה לי את השבוע. חיבוק עושה לי את החודש, והנשיקות שלך עושות לי את השנה." הוא הביט בי בעיניו המכושפות והפנט אותי עד כאב. בתנועה רכה שברכות הוריד את ידו מידי והניח אותה על הדשא. פניו היו חתומות אך מחשבותיו היו ברורות כתער באוזני: "אני לא מבין איך היא לא קולטת שכל מה שאני רוצה, כל מה שאני צריך ממנה זה רק… האהבה שלה. האושר שלה. האמון שלה בי. אני יודע שגם היא רוצה את אותם הדברים אבל היא פשוט… היא לא מצליחה לסמוך עליי."
"סת'…" אמרתי בצער, למרות שמחשבותיו היו אמת לאמיתה. רציתי לאהוב אותו, להיות איתו אבל… עוד לא הגעתי לשלב שבו אני סומכת עליו לגמרי. אז קבעתי החלטה.
"מה?" הוא לא הסתכל עלי וידעתי שהוא לא קורא את מחשבותיי. אחרת הוא כבר ממזמן היה מתחרפן פה.
"סת', קיבלתי החלטה."
"איזו החלטה?" שאל מסוקרן והרים את מבטו המדוכדך.
"אני רוצה להיפרד."